שָׁנוּ חֲכָמִים: אֵין נִדּוּי פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵין נְזִיפָה, שֶׁהִיא פָּחוֹת חֲמוּרָה מִנִּדּוּי, פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה יָמִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר זֶה, בְּעִנְיַן נְזִיפָה, זֵכֶר לַדָּבָר יֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים" (בַּמִּדְבָּר יב, יד), הֲרֵי שֶׁנְּזִיפָה הִיא לְשִׁבְעָה יָמִים.
אָמַר רַב חִסְדָּא: נִדּוּי שֶׁלָּנוּ, שֶׁל בְּנֵי בָּבֶל, כּוֹחוֹ כִּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶן, שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם חֲכָמִים סְמוּכִים, גָּדוֹל יוֹתֵר כֹּחַ נְזִיפָתָם. וְשׁוֹאֲלִים: וּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵינָהּ אֶלָּא שִׁבְעָה יָמִים וְתוּ לָא? וַהֲרֵי מְסֻפָּר, כִּי ר' שִׁמְעוֹן, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי, וּבַר קַפָּרָא הָיוּ יוֹשְׁבִים וְלוֹמְדִים. הָיְתָה קָשֶׁה לָהֶם הֲלָכָה. אָמַר לוֹ ר' שִׁמְעוֹן לְבַר קַפָּרָא: דָּבָר זֶה צָרִיךְ רַבִּי, כְּלוֹמַר, לְדָבָר זֶה צָרִיךְ אֶת רַבִּי, אֲבִי, שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ פֵּרוּשׁוֹ. אָמַר לוֹ בַּר קַפָּרָא לְר' שִׁמְעוֹן בְּמִקְצָת לִגְלוּג: וּמָה אָבִיךָ רַבִּי אוֹמֵר בְּדָבָר זֶה? מָה יָכוֹל הוּא לְהוֹסִיף וּלְלַמְּדֵנוּ בָּזֶה?
הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ לְאָבִיו רַבִּי אֶת דִּבְרֵי בַּר קַפָּרָא. הִקְפִּיד (כַּעַס) רַבִּי עַל כָּךְ. כַּאֲשֶׁר בָּא בַּר קַפָּרָא פַּעַם לְבַקֵּר אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ רַבִּי: בַּר קַפָּרָא, אֵינִי מַכִּירְךָ מֵעוֹלָם! יָדַע וְהֵבִין בַּר קַפָּרָא, שֶׁלָּקַח רַבִּי אֶת הַדָּבָר בְּדַעְתּוֹ, וְנֶעֱלַב. נָהַג בַּר קַפָּרָא נְזִיפוּת בְּעַצְמוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם כְּעֹנֶשׁ.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
על פי מדרש זה ניתן ללמוד על מדרג התגובות השליליות המקובלות בחברה היהודית של אותם הימים. נידוי, המרחיק יהודי מהחברה בה הוא רגיל לחיות, ומנתק את קשריו עם הסובבים אותו. הוא חמור בהרבה מנזיפה, שהיא מעין סטירת לחי וירטואלית או הבעת כעס בין-אישי, אך אין לה השפעה על מעמדו החברתי של הננזף, ככל הנראה. מעניין איך היו משלבים חכמי התלמוד את מושג ה-shaming בתוך המדרג הזה...
אילו מעשים מביאים את החברה, באמצעות בית הדין, לנדות אדם? הנה כמה מהם, הנזכרים בתלמוד: "כל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי", "כל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי", "כל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי", "המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי", "המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי"...
על עוצמתה של הנזיפה לומדים חז"ל מסיפור מרים, שנענשה ע"י אלוהים על דברי הרכילות שלה נגד משה. בסוף המעשה מופיע פסוק מוזר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים, תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר תֵּאָסֵף.
אם מדובר בהמשך סיפורה של מרים, מיהו 'אביה', האמור לירוק בפניה? היתכן כי הודבק כאן קטע, העוסק בכלל במישהי אחרת? פרשנים מסורתיים מפרשים את הקטע כך: אומר ה' למשה: לו היתה פוגעת בכבודו של אביה, היה זה רשאי או חייב לירוק בפניה ולהשאירה במצב מבויש זה שבעה ימים, לא כל שכן לגבי מרים, שפגעה בכבודך, משה...
זוהי, אם כן, הנזיפה, לה מתכוונים חז"ל. חומרתה קטנה מזו של הנידוי הן בשל אורך תקופת העונש, והן, אולי, גם בשל כך, שהנזיפה אינה מוציאה את הנזוף מהקהילה.
רב חסדא, מאמוראי בבל, אומר כי נזיפתם של חכמי ארץ ישראל חמורה כנידוי של חכמי בבל. בדבריו אלה הוא מבטא הערכה רבה לעליונותם של חכמי ארץ ישראל.
בהמשך מובא סיפור של נזיפה ארץ ישראלית, שבה הננזף החמיר עם עצמו, והתנהג כנזוף שלושים יום במקום שבעה ימים.
ר' שמעון, בנו של רבי, למד עם בר קפרא. שניהם התמודדו עם סוגיה קשה לפיצוח, ור' שמעון הציע להביא את הסוגיה בפניו אביו, ר' יהודה הנשיא. בר קפרא הסתייג מהרעיון, והביע דעתו, שרבי לא יוכל להועיל להם. ר' שמעון נפגע בשם אביו, והלך לספר לאבא מה אמר עליו חברו בר קפרא. מסתבר שהאב המכובד מאד לקח את הסיפור הזה קשה. בהזדמנות, שבר קפרא בא לבקרו, נזף בו רבי באומרו: "בַּר קַפָּרָא, אֵינִי מַכִּירְךָ מֵעוֹלָם!". 'איני מכירך', כמובן, אין משמעותו 'איני יודע מי אתה', שכן רבי קרא לו בשמו. במילים שלנו יתכן שרבי רצה לומר לו, לחוצפן: 'אתה כמו אויר בשבילי!'. לו היה אומר את הדברים אדם מהשוק, תכן שזה לא היה מזיז לבר קפרא, אבל את דברי רבי הוא לקח ברצינות כנזיפה, ולאות שהוא מכיר בחטאו כלפיו, בחר להתנהג כנזוף במשך שלושים יום, כאילו היה זה נידוי. במילים של התלמוד, בר קפרא 'נָהַג נְזִיפוּת בְּעַצְמוֹ'. במה באה נזיפות זו לידי ביטוי? אין לדעת. נוכל רק לנחש כי בר קפרא הדיר עצמו מביתו של רבי, בהנחה שאינו רצוי שם, והמתין בסבלנות ובכבוד, עד שרבי בחר להתפייס עמו.