"בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֲךָ" (מִשְׁלֵי ו'). בְּיִשְׂרָאֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהָיוּ עֲרֵבִים זֶה לָזֶה. בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הקב"ה לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן: תְּנוּ לִי עֲרֵבִים, שֶׁתְּקַיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָבוֹת עֲרֵבִים בָּנוּ. אָמַר לָהֶן הקב"ה: חַיָּבִין הֵן לִי, וּלְוַאי שֶׁיַּעַמְדוּ בְּעַצְמָן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמִי שֶׁהוֹלֵךְ לִלְווֹת. אָמַר לוֹ (הַמַּלְוֶה): הָבֵא לִי עָרֵב. הָלַךְ, וְהֵבִיא אֶת מִי שֶׁחַיָּב לוֹ (לַמַּלְוֶה). אָמַר לוֹ: וּלְוַאי שֶׁיַּעֲמֹד בְּעַצְמוֹ. הָבֵא לִי מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לִי. כָּךְ אָמַר הקב"ה לְיִשְׂרָאֵל: הֲבֵאתֶם לִי עֲרֵבִים, וְכַמָּה חוֹבוֹת יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, אֶלָּא תְּנוּ לִי עֲרֵבִים, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין לִי כְּלוּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דְּבָרִים ה ג): "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". אָמְרוּ לוֹ: מִי הֵן, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין לְךָ? אָמַר לָהֶן: הַתִּינוֹקוֹת. מִיָּד הֵבִיאוּ לוֹ הַתִּינוֹקוֹת מִדַּדֵּי אִמּוֹתֵיהֶן וּמְעֻבָּרוֹת שֶׁלָּהֶן, וְעָמְדָה כְּרֵסָן שֶׁל אִמָּן כְּמַרְאָה שֶׁל זְכוּכִית, וְהָיוּ רוֹאִין להקב"ה מִתּוֹךְ כְּרֵסָן, וּמְדַבְּרִין עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים" (תְּהִלִּים ח'), וּכְתִיב (אִיּוֹב ג טז): "כְּעוֹלָלִים לֹא רָאוּ אוֹר". אָמַר לָהֶם הקב"ה: עֲרֵבִים אַתֶּם עַל אֲבוֹתֵיכֶם, שֶׁאִם אֵינָן מְקַיְּמִין אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁאַתֶּם נִתְפָּסִין עֲלֵיהֶן. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם (שְׁמוֹת כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹּקֶיךָ". אָמְרוּ לוֹ: הֵן. אָמַר לָהֶם (שָׁם ג): "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים". אָמְרוּ לוֹ: הֵן. וְכֵן עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר הָיוּ מְשִׁיבִים לוֹ עַל לָאו לָאו, וְעַל הֵן הֵן. אָמַר לָהֶן: מִפִּיכֶם אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַתּוֹרָה לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפִּי עוֹלָלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תְּהִלִּים ח'). וְאֵין עֹז אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים כט יא): "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן".
מדרש תהלים
יפה להיזכר בפסוקים המיוחדים ממשלי פרק ו':
בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי-פִיךָ, נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי-פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת, אֵפוֹא, בְּנִי, וְהִנָּצֵל, כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ; לֵךְ הִתְרַפֵּס, וּרְהַב רֵעֵךָ. אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ. הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד, וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ.
המסר של פסוקים אלה שונה בתכלית מזה של המדרש, שכמו שהוא יודע לעשות, גם הפעם הוא מוציא את הפסוקים מהקשרם. דבר אחד משותף למקור ולמדרש – התובנה האומרת כי עֲרֵבוּת היא התחייבות רצינית, וגם הערב וגם מי שאמור לקבל את העֲרֵבוּת צריכים לגשת לעניין בזהירות מופלגת. ואם פעם ישאל אתכם מישהו היכן ממליץ לנו התנ"ך להתרפס – זכרו את משלי פרק ו'.
מי מבקש עֲרֵבוּת כאן? אלוהים. מהי העסקה, שאלוהים מבקש לה עֲרֵבִים? מתן תורה והתחייבות העם לאלוהים בעקבותיה. מי מתבקשים להביא עֲרֵבִים? בני ישראל. את מי הם מציעים כעֲרֵבִים? את אבות האומה.
אלוהים אינו מקבל את ההצעה הזאת, בטענה שהאבות כבר חייבים לו הרבה, וממי שכבר חייב לו הוא לא מעוניין לקבל ערבות נוספת. מה חייבים האבות לאל? נשוב לספר בראשית, ונמצא לא מעט הוכחות לכך, שהאבות התחייבו בפני האל התחייבויות שונות, וכי האל עדיין מחכה למימושן. נזכיר רק אחד מהם, את יעקב, שהבטיח שם, בתחתית הסולם, הבטחות רבות לאל, ואת דבריו בעת שובו לארץ כנען: "קטונתי מכל החסדים שעשית את עבדך".
ובכן, שואל העם: 'מִי הֵן, שֶׁאֵינָן חַיָּבִין לְךָ?'. תשובתו של האל מפתיעה מאד: 'התינוקות'. אם נחפש היגיון (לא מוכרחים...) בתשובה הזאת, הרי שערב צריך להיות נקי מכל רבב, והיות שזה לא אנושי – הרי שרק תינוק בן יומו יכול להיות ערב. זה, כמובן, סותר את המאפיין ההכרחי הנוסף אצל ערב, והוא שיש לו במה לערוב, במה לשלם, אם העסקה תתחרפש בדרך כלשהי. אבל נלך עם אלוהים, ונבדוק איך הוא סוגר דיל עם תינוקות, שבדרך כלל לא יודעים לדבר.
כל התינוקות מובאים למקום, כולל אלה שעדיין משייטים להם בבטן אמם. אלה האחרונים זוכים בנס, ובדומה למה שמתרחש באקואריום, נעשתה בטנן של אמותיהן כזכוכית, ודרך הזכוכית הם מדברים עם הקב"ה.
והאם יודעים העוברים לדבר? מדרש אחר מספר לנו, כי לפני רגע הלידה יודע כל תינוק הרבה יותר ממה שהוא עומד לדעת בכל ימי חייו. הוא צופה מסוף העולם ועד סופו. ואז, עת מגיח הוא מבטן אמו, מכה בו מלאך, ומשכיח ממנו את כל מה שאנו היינו רוצים לדעת. רעיון זה יכול להסביר לנו גם כיצד זה התינוקות לומדים כל כך מהר בשנותיהם הראשונות. הם פשוט נזכרים!
טקס החתימה על הערבות עולה על מה שקראנו בתורה על מתן תורה. בפני התינוקות קורא ה' כל אחת מהדיברות בנפרד, ועל כל אחת מהן עונים התינוקות: הן, שלא יוכלו לומר אחרי כן, שלא קראו את הכתוב בתחתית המסמך באותיות קטנות.
את הפנטסיה הזאת תומך המדרש בפסוק "מִפִּי עוֹלָלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז". נותר להם, לחז"ל איך זה קשור למתן תורה, ובלי להתבלבל הם מנמקים במהלך לוגי מבריק: במזמור אחר בתהלים כתוב: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן". אבל מה נתן ה' עמו? את התורה, כמובן. ולכן צריך היה לומר: "מִפִּי עוֹלָלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ תּוֹרָה". מ.ש.ל.