מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָּבָר מְגֻנֶּה, שֶׁחַיָּב הָרוֹאֶה לְהוֹכִיחוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". הוֹכִיחוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה וְלֹא קִבֵּל, מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תּוֹכִיחַ", מִכָּל מָקוֹם. יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו, כְּלוֹמַר, שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ מְאֹד מֵחֲמַת הַתּוֹכָחָה? תַּלְמוּד לוֹמַר שָׁם: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא הַמּוֹכִיחַ עַצְמוֹ כְּשֶׁמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ.
וּבְעִנְיָן זֶה שְׁנוּיָה בְּרַייתָא. אָמַר ר' טַרְפוֹן: תְּמֵהַנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחָה, מַדּוּעַ? אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ: "טוֹל קֵיסָם מִבֵּין עֵינֶיךָ", כְּלוֹמַר, חֲזֹר בְּךָ מֵחֵטְא קָטָן שֶׁנִּמְצָא אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: "טֹל אַתָּה קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ", כְּלוֹמַר, תַּקֵּן אֶת עַצְמְךָ, שֶׁאַתָּה חוֹטֵא גָּדוֹל יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אָמַר ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תְּמֵהַנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ כָּרָאוּי, בְּלֹא הַלְבָּנַת פָּנִים, וּדְבָרָיו מִתְקַבְּלִים.
וְאָמַר ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עֲלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְּעָמִים לָקָה (נֶעֱנַשׁ) ר' עֲקִיבָא עַל יָדִי. מַדּוּעַ? שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן הַגָּדוֹל, הוּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתִּי בּוֹ אַהֲבָה כְּלַפֵּי, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ. הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ" (מִשְׁלֵי ט, ח) שֶׁהֶחָכָם רוֹצֶה לְתַקֵּן עַצְמוֹ, וְאוֹהֵב כֹּל מִי שֶׁמְּסַיֵּעַ לוֹ בְּכָךְ.
בַּבְלִי עֲרָכִין
וְאָמַר ר' יוֹחָנָן, מַאי דִכְתִיב: וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים? דּוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו, אוֹמֵר לוֹ: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנָּךְ, אוֹמֵר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ.
בַּבְלִי בָּבָא בָּתְרָא
וְלָמָּה זֶּה תִרְאֶה אֶת־הַקֵּסָם בְּעֵין אָחִיךָ, וְאֶל־הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ לֹא תַבִּיט? וְאֵיךְ תֹּאמַר אֶל־אָחִיךָ: הַנִּיחָה לִּי, וְאָסִיר אֶת־הַקֵּסָם מֵעֵינֶךָ, וְהִנֵּה הַקּוֹרָה בְּעֵינֶךָ. הֶחָנֵף, הָסֵר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת־הַקּוֹרָה מֵעֵינְךָ, וְאַחֲרֵי כֵן רָאֹה תִרְאֶה לְהָסִיר אֶת־הַקֵּסָם מֵעֵין אָחִיךָ."
הברית החדשה, הבשורה על פי מתי
כאשר פלוני עובר עבירה ופוגע באלמוני, יתבע אלמוני את פלוני, יבוא לבית הדין ויספר במה חטא לו פלוני. אך מה קורה, כאשר ראובן עובר עבירה, ושמעון חברו רואה זאת. האם ילשין על חברו בפני הרשויות או בפני מי שנפגע? על זאת לא מדברת התורה. אבל מצווה על שמעון לבוא אל ראובן ולהוכיח אותו. למה הכוונה? יבוא שמעון אל ראובן ויאמר לו: ראיתי שעשית עבירה, ואני סבור שזה לא בסדר, ועליך לתקן את דרכיך. אם באתי אל חברי, וסיפרתי לו שראיתיו עובר עבירה, מתוך כוונה שחברי יֵדַע להסתיר מעשיו, או להיזהר לא להיתפס – אין הדבר נחשב ל-"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ".
את הפסוק מהתורה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט) מפרקים חז"ל, ומוצאים בו שפע של רעיונות.
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" – מובן על דרך הפשט. אל תשמור את הביקורת בלב. גש אל חברך ודַבֵּר אתו.
"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" – החזרה על המילה רומזת לכך, שאם חברך לא קיבל את התוכחה ולא חזר בו, שוב אליו ודבר אתו בשנית.
"וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – לא מתפרש על דרך הפשט (אם לא תוכיח אותו – תהיה חוטא בעצמך), אלא בדרך מקורית. אם התוכחה נעשית בדרך המביישת את העמית (בלשון קשה או בפרהסיא) – הרי היא חטא.
בנקודה זו תוהים חז"ל, אם יש בדורם מי שיודע לקבל תוכחה, לקבל ביקורת. תהיה זו נכונה לכל דור. הם מזכירים את הפתגם הידוע על מי שנאמר לו שיש קיסם בין שיניו, והוא נעלב והשיב בבוטות, שלמוכיח יש קורה מבין עיניו, כלומר – הוא חוטא הרבה יותר גדול, ועל כן אין לו זכות להיות במעמד של מוכיח. אגב, זו אחת מהתגובות הקלאסיות הממחישות את הפתגם האומר כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. לאותם תוהים משיב ר' אלעזר בן עזריה בתהיה נגדית: האם יש בדורנו מישהו היודע כיצד להוכיח, בלי הלבנת פנים?
מיד מתייצב ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי ומעיד על עצמו, שפעמים רבות הוכיח את ר' עקיבא על מעשים שעשה, ואפילו על ידי 'הלשנה' לרבן שמעון בן גמליאל, וכי הדבר רק הוסיף לאהבתו של ר' עקיבא אליו. מעניין מה היה ר' עקיבא אומר על כך. ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, למעשה, מוכיח כי גם הוא שייך לאותו דור שכבר אינו יודע כיצד להוכיח את הזולת.
בבבא בתרא מקשרים את הפתגם הזה (טול קיסם... טול קורה) לפסוק 'ויהי בימי שפוט השופטים' – מדרש חביב על הפסוק הזה. הפשט – ויהי באותם ימים בהם שפטו השופטים. הדרש – ויהי באותם ימים בהם שפטו את השופטים, ימים בהם סמכות השופטים נדרסה, כי הנאשמים היו מטיחים בשופטים אשמות כבדות, ודורים כי משפטם יבוטל. נשמע מוכר מימינו אנו.
הקטע האחרון מן הברית החדשה מעיד על כך, שגם ישוע הכיר את המדרש הזה, והשתמש בו בדרשותיו. זו היתה התקופה, שבה המדרש עדיין לא נתעצב לפתגם. ישוע משתמש במדרש כדי לתבוע מכל אחד ממאזיניו לבחון עצמו לפני שהוא מאשים את זולתו במשהו.