?כֵּיצַד מְרַקְּדִין

כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה, מָה אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ בִּזְמַן הָרִקּוּד? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא, כְּלוֹמַר, מְשַׁבְּחִים אֶת הַכַּלָּה לְפִי מַעֲלוֹתֶיהָ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לִכְבוֹדָהּ שֶׁל כֹּל כַּלָּה שָׁרִים: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה הַכַּלָּה חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: "כַּלָּה נָאֶה וַחֲסוּדָה"? וַהֲרֵי הַתּוֹרָה אָמְרָה: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שְׁמוֹת כג, ז)! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, הַאִם אָדֹם אַחֵר, הָרוֹאֶה אוֹתוֹ לְאַחַר שֶׁקָּנָה, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר - יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו, וְלֹא יִגְרֹם לוֹ עָגְמַת נֶפֶשׁ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת, וַיִּנְהַג עִמָּם בְּנִימוּס. וְאַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁבָּחַר בְּכַלָּה זוֹ, מְשַׁבְּחִים אוֹתָהּ שֶׁהִיא נָאָה וַחֲסוּדָה.

כַּאֲשֶׁר בָּא רַב דִּימֵי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אָמַר: כָּךְ שָׁרִים לִפְנֵי הַכַּלּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: "לֹא כֹּחַל לָעֵינַיִם, וְלֹא שָׂרָק לַפָּנִים, וְלֹא פִּרְכּוּס (קְלִיעַת שֵׂעָר) וּבְכָל זֹאת יַעֲלַת חֵן"...

וְשׁוּב, לְעִנְיַן הַמִּצְוָה לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה - אָמְרוּ עָלָיו עַל ר' יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס, וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה, וְאוֹמֵר: "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה". רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הָיָה מְרַקֵּד עַל שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים כָּאֵלֶּה. אָמַר ר' זֵירָא: הֲרֵי מְבַיֵּשׁ אוֹתָנוּ הַזָּקֵן, שֶׁעַל יְדֵי רִקּוּדִים אֵלֶּה הוּא מְזַלְזֵל בִּכְבוֹד תּוֹרָתוֹ וְגוֹרֵם בּוּשָׁה לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים! וּמְסֻפָּר: כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ, נִפְטַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, הִפְסִיק עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵין כָּל הָעוֹלָם, וְאָנוּ לְמוּדִים בַּמָּסֹרֶת, שֶׁאֵין מַפְסִיק עַמּוּד אֵשׁ כַּזֶּה אוֹ לְאֶחָד בְּדוֹר, אוֹ לִשְׁנַיִם בְּדוֹר. אָמַר ר' זֵירָא: הוֹעִיל לוֹ הַבַּד (הֶעָנָף) שֶׁלּוֹ לַזָּקֵן, שֶׁבִּזְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁדִּקְדֵּק בָּהּ, זָכָה לְשָׂכָר מְרֻבֶּה זֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאָמַר בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת קְצָת: שֶׁהוֹעִילָה לוֹ שְׁטוּתוֹ לַזָּקֵן, שֶׁהִתְנַהֵג כְּשׁוֹטֶה כְּשֶׁרָקַד לִפְנֵי הַכַּלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָמַר: הוֹעִילָה לוֹ שִׁיטָתוֹ, מִנְהָגוֹ, לַזָּקֵן.

וְעוֹד מְסֻפָּר: רַב אֶחָא הָיָה מַרְכִּיב אוֹתָהּ, אֶת הַכַּלָּה, עַל כְּתֵפוֹ, וְהָיָה מְרַקֵּד עִמָּהּ. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: אֲנַחְנוּ מַהוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כָּךְ, כָּמוֹךָ? אָמַר לָהֶם: אִם דּוֹמוֹת הֵן הַכַּלּוֹת עֲלֵיכֶם כְּקוֹרָה בִּלְבַד (שֶׁאֵין אַתֶּם מְהַרְהֲרִים אוֹדוֹתֶיהָ) - בְּסֵדֶר, וְאִם לֹא — לֹא תַּעֲשׂוּ כֵּן.

וְעוֹד בְּעִנְיָן זֶה, אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר ר' יוֹנָתָן: מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַּלָּה כָּל שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה שֶׁל הַחֲתֻנָּה, כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעֲלָהּ, שֶׁיִּרְאֶה שֶׁהַכֹּל מִסְתַּכְּלִים בְּיָפְיָהּ, וּמְעִירִים: וְאֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כְּלוֹמַר, שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִילּוּ הִיא כַּלָּה.

בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ

המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא, כמובן, מחלוקת תנאית מוקדמת. המנהג לשיר ולרקוד לפני הכלה ביום הנישואין כבר היה קיים אז, והויכוח בין בתי הלל ושמאי היה בשאלה אתית קטנה, לכאורה, אך כשאנו חושבים על אותו יום מרגיש וגם מפחיד, ביחוד עבור הכלה (כלות היו מאד צעירות וחסרות ניסיון באותם ימים), הרי שהשאלה האתית הזאת אינה מעניין הנימוס בלבד. כמה נחמד לשבח ולהלל את יופיה של הכלה, כאשר כלילת יופי היא, אך מה עושים, וחלק מהכלות אינן מרגישות כה נחשקות בשל מראן החיצוני? בית שמאי משחקים את חסידי האמת, גם כאשר היא פוגעת, והם סבורים שאין להלל אתיופיה של הכלה, כאשר אין היא יפה. בית הלל סבורים אחרת. לכאורה – חרדים הם לרגשותיה ולפגיעותה של הכלה, ואם נכון הדבר, ראויים הם לכל שבח; אבל הנימוק שמביאים בית הלל, מקורי ככל שיהי, חושף את המניע שלהם. מי שקנה מלקוח רע מן השוק הוא המשל לחתן ולא לכלה. כמו שאנו משבחים את הרכישה החדשה שלו, גם אם הונו אותו ומכרו לו דרעק, כך נשבח את הכלה, שהוא סבור שהיא כלילת מעלות. כלומר – בית הלל חרדים לרגשותיו של החתן, ואין אנו רוצים שיחשוב שהכלה, שהיא מעין רכוש חדש שקנה, מיקח רע היא. זה מה שאמרנו – כדאי לקרוא קצת יותר בסבלנות!

אחרי הסיפור העתיק הזה מארץ ישראל עובר התלמוד לעסוק בחתונות מאוחרות, ורוב הסיפורים גם הם על מנהגי החתונות מארץ ישראל. אחד ממספרי הסיפורים האלה הוא רב דימי, המביא מציון את הלהיט של החתונות, שיר שבו מפארים כל כך את הכלה, שאומרים לה – גם ללא איפור את נראית אחלה!

לשמח חתן וכלה – זו מצוה. כך אומרים חכמי התלמוד. את המצוה הזו קיימו בשמחה כמה מגדולי החכמים, והם לא השאירו את הכבוד הזה לתלמידיהם הצעירים. ר' יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי היה מרקד לפני הכלה כשענף הדסים בידו, ותוך כדי ריקוד היה משבח את הכלה, את יופיה ואת יתר מעלותיה. על רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הזקן היו מספרים שריקד על שלושה ענפי הדס, אולי מעין ריקוד על קביים, להפתיע ולשעשע את החוגגים. לא כל התלמידים אהבו את המופע, והיו שסברו כי הוא גורם בושה לתורה בריקודו זה. את ההוכחה, שאלוהים שבע ממנו נחת קיבלו אלה כאשר נפטר הרב, ועמוד של אש הפסיק, חצץ, בינו לבין כל העולם, מה שמתרחש רק לאחד או לשניים בדור! ואם מישהו כינה את התנהגותו כשטות, הרי שחכמים אחרים קראו את הסיפור הכתוב, והבינו כי לא מדובר בשטות, אלא בשיטה, כלומר במנהג.

רב אחא היה, כנראה, בריון קשקשים. הוא היה מרכיב את הכלה על כתפיו, ויוצא במחולות. כשתלמידיו הביעו את פליאתם מהעדר החציצה הגופנית בינו לבין הכלה, היתה לו תשובה מוכנה: אם יכולים אתם להסתכל עליה כאילו היא בול עץ, כלומר אם אין היא מעוררת בכם תשוקה גופנית – זה בסדר. ומה חשבה הכלה הצעירה והמפוחדת על כך? לא ברור... אני נזכר בסיפור הזן על שני הנזירים שעמדו לחצות נהר, ונערה יפה ביקשה מהם עזרה במעבר המים. המבוגר שבנזירים נשא אותה על כתפיו וחצה עמה את הנהר, ואחר נפרד ממנה. המשיכו השניים ללכת בשתיקה, אך לאחר מספר שעות לא התאפק הצעיר ושאל את המבוגר 'איך יכולת לעשות זאת?'. 'אני נשאתי אותה רק מעבר אחד של הנהר לעבר השני, ואילו אתה נושא אותה עמך כל הדרך עד לכאן'...

שבעת ימי המשתה הם תקופה ארוכה למדי, שבה נפרצים כמה גבולות של הפרדה בין גברים לנשים. זהו זמן של סכנה, של חשיפת הגברים הצעירים למראה של נשים צעירות, או לפחות של הכלה. ר' יוֹנָתָן, המצוטט ע"י ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי (כל החכמים לעיל הינם אמוראי ארץ ישראל) עושה מהלימון הזה לימונדה. גם הוא חושב יותר על בטחונו העצמי של החתן, ופחות על רגשותיה של הכלה, והוא מציע, שמבטיהם המתלהבים של הבחורים בעת המשתה יפיחו גאוה בחתן, שיקבל הוכחה לכך שכלתו הטריה היא אישה נחשקת.

וכך, לאחר שאנו קוראים קצת יותר בסבלנות את המדרשים האלה, המדברים כולם ביופיה של הכלה, מסתבר לנו בפעם המי יודע כמה, שלמרות כל זאת – זה עולם של גברים!