אָמַר ר' יִרְמְיָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים - ר' חַיָּא בַּר אַבָּא: תַּרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה הַמָּצוּי בַּאֲרָמִית, וּמִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת, אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ מִפִּי ר' אֱלִיעֶזֶר וְר' יְהוֹשֻׁעַ. תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים, יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲמָרוֹ מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. מְסֻפָּר: כְּשֶׁעָשָׂה יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל תַּרְגּוּם זֶה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה, וְיָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סְתָרַי לִבְנֵי אָדָם? עָמַד יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אֲנִי הוּא זֶה שֶׁגִּלִּיתִי סְתָרַיִךְ לִבְנֵי אָדָם בְּתַרְגּוּם זֶה, אוּלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַיִךְ, שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא, אֶלָּא לִכְבוֹדֵךְ עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא יַרְבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. וְעוֹד בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל לְגַלּוֹת גַּם תַּרְגּוּם שֶׁל כְּתוּבִים. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: דַּיֶּךָּ! וּמַסְבִּירִים: מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גִּלּוּי קֵץ מָתַי יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהַקֵּץ נֶאֱמַר בְּאֹפֶן סָתוּם בְּסֵפֶר דָּנִיֵּאל, וְאִם יְתֻרְגַּם סֵפֶר דָּנִיֵּאל, הֲרֵי יִתְגַּלֶּה עַל יְדֵי כָּךְ הַקֵּץ.
וְתַרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה, הַאִם אוּנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ? וַהֲרֵי אָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בִּימֵי עֶזְרָא: "וַיִקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נְחֶמְיָה ח, ח)? כָּךְ יֵשׁ לְפָרֵשׁ: "וְיִקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים" — זֶה מִקְרָא שֶׁקָּרְאוּ בּוֹ כַּכָּתוּב. "מְפֹרָשׁ" — זֶה תַּרְגּוּם שֶׁתִּרְגְּמוּ מִיַּד אֶת הַמִּקְרָא לַאֲרָמִית, כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּהֲגוּ בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת לְתַרְגֵּם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. "וְשׁוּם שֵׂכֶל" — אֵלּוּ הַפְּסוּקִין שֶׁלֹּא קָרְאוּ אֶת הַכֹּל כְּאֶחָד, אֶלָּא מְחֻלָּק לִפְסוּקִים. "וְיָבִינוּ בַּמִּקְרָא" — אֵלּוּ פִּסְקֵי טְעָמִים הַשּׁוֹנִים, שֶׁעַל יָדָם מִתְבָּרֶרֶת יוֹתֵר מַשְׁמָעוּת הַמִּקְרָא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי אֵלּוּ הַמָּסֹרֶת לְגַבֵּי שִׁמּוּשׁ וּמְצִיאוּת כֹּל מִלָּה, מַשְׁמַע שֶׁתַּרְגּוּם הָיָה קַיָּם כְּבָר בְּרֵאשִׁית יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי. וּמְשִׁיבִים: שְׁכָחוּם וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם, שֶׁאַף הַתַּרְגּוּם נִשְׁכַּח מִפִּי הַבְּרִיּוֹת, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ וּפִרְסְמוּהוּ.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
תרגום התנ"ך לארמית עשה חסד כפול עם קוראיו. רבים מהם דיברו ארמית כשפת יום יום, והעברית, שנותרה כשפת קודש, לא היתה מובנת להם היטב. בנוסף לכך, כאשר מתרגמים, אין ברירה אלא גם לפרש. מדוע? בעת התרגום לארמית, אם יש מילה קשה להבנה במקור העברי, אין המתרגם מחפש עבורה מילה נרדפת קשה להבנה בארמית, אלא מציב במקומה את המילה המובנת, כפי שהוא מבין את הטקסט, ובזאת הוא מפרש את המקור. העובדה הזאת מוכרת לי היטב בלימודי המשנה שלי. לפעמים הדרך הקלה יותר להבין את הטקסט המשנאי היא לקרוא את תרגום המשנה לאנגלית...
תרגום התורה ע"י אונקלוס נעשה בארץ ישראל בסביבות המאה השלישית לספירה. שפת הדיבור היומיומית היתה אז ארמית, ותרגום אונקלוס עשה את התורה לנגישה לציבור הרחב. תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים נעשה בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, והארמית שלו היא ארמית גלילית. עם זאת, תרגום זה עבר עיבודים ועריכות בבבל, והנוסח המצוי בידינו הוא מהמאה השביעית, פחות או יותר. תרגום יונתן לנביאים אחרונים מוסיף מדרשים לטקסט המקורי. התרגום שהיה בידי חז"ל הוא, אם כן, קדום לנוסח הסופי.
במדרש שלנו מנסים חז"ל להתמודד עם שלוש שאלות חשובות להם. הראשונה היא איזה מקור החזיקו בידיהם המתרגמים, והאם מקור זה אמין. תשובתם היא שאונקלוס הגר קיבל את הנוסח של התורה מפי ר' אליעזר ור' יהושע, שתי סמכויות תנאיות מכובדות, ושיונתן בן עוזיאל קיבל את נוסח הנביאים מפי אנשים, שקיבלו מפי אנשים... עד חגי, זכריה ומלאכי. בזאת מקנים חז"ל תוקף לשני תרגומים אלה. השאלה השניה בה עוסקים חז"ל היא רצינית יותר, והיא האם אין תרגום התנ"ך לשפה אחרת פוגם בקדושת הספר החשוב הזה. את התשובה מספק יונתן בעצמו, על פי המסורת. הוא אומר כי עשה את מלאכת התרגום למען כבוד התנ"ך, ולא למען כבודו האישי. השאלה השלישית, הפחות חשובה, היא מדוע לא תורגמו לארמית גם הכתובים. תשובתם של חז"ל מעניינת. יונתן רצה לתרגם גם את הכתובים, אך בת-קול יצאה משמים, ועצרה בעדו. חז"ל מוסיפים גם נימוק להנחיה משמים שלא לתרגם את הכתובים. בכתובים כלול גם ספר דניאל, ובו נאמר בדרך עמומה משהו על זמנו העתידי של בוא המשיח. התרגום היה עלול לפרש פסוקים אלה ולגלות לכל העם את הדבר, מה שֶׁמִּשָּׁמַיִם לא רצו בכך.
יש לחז"ל גם קושי עם יחוס תרגום התורה לגר אונקלוס, ועל כן הם מציעים פירוש לטקסט הכתוב בנחמיה: "וַיִקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". חז"ל אומרים כי קריאת התורה בפני שבי ציון בתחילת תקופת בית שני כבר נעשתה בתוספת תרגום לארמית, פירוש, חלוקה לפסוקים והוספת טעמים (אולי הכוונה לניקוד?). משמע – אפשר לייחס את תרגום התורה לארמית למנהיגים עזרא ונחמיה, להניח כי תרגום זה נשכח מפי הבריות עם הזמן, ובימי אונקלוס חזרו ופרסמו אותו. מסתבר שהמאבק על קרדיטים היה נהוג כבר בימי קדם!