גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן, וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת, וְדָלְקוּ בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי, וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה, בַּעַל גָּמָל חַיָּב. הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר.
בבלי, בבא קמא
אני מנסה לצייר בדמיוני את התמונה: שוק של עיר צפופת סמטאות צרות, כמו שפגשתי בעיר העתיקה בירושלים או בפֶס ובמָרָקֶשׁ שבמרוקו. חמור כי יעבור בסמטה, עמוס בשקים כבדים מימינו ומשמאלו, יקפצו כל העומדים בדרכו פנימה אל החנויות, אחרת יידרסו. והנה נכנס אל הרחוב הצר גַּמָּל עם גָּמּל, איש המוביל בחבל גמל, הטופף מעדנות, ועל דבשתו הר של פשתן הבולט לכל צד, מלטף את העוברים ושבים, הנרתעים ונסוגים הצידה, וכל חנות העומדת בדרכו יורד עליה חושך לרגע אחד, שכן ערמת הפשתן כל כך גדולה היא. וקצת מִפְּנִים פתחה של אחת החנויות האפלות ניצב נר דולק, או שמא זו עששית, להאיר את פנים החנות ולמשוך אל שכיותיה את מבקרי השוק. נאחז קצה הפשתן בנר, ובן רגע מתלקחת להבה גדולה, האוחזת בכל דבר דליק המצוי בחנות, פורצת החוצה אל הרחוב ומתחילה להתפשט לאורכו, מחנות לחנות. איזה אסון!
חז"ל אינם מקדישים לסיפור הדרמטי הזה יותר משתי שורות, וכל מעיניהם בשאלה מי אשם בדלקה. בקלות הם מבחינים בין שני מצבים: הנר מצוי בתוך החנות, וערמת הפשתן שעל גב הגמל פלשה פנימה ונדלקה. בעל הגמל אשם! או – הנר הוצב על ידי בעל החנות מחוצה לה, ברחוב, אולי כדי למשוך תשומת לב ואולי כדי להאיר את דרכם של אורחי השוק בשעת בין הערביים. הגמל, שנמצא כולו ברשות הרבים, אינו אשם בדלקה, כי אם בעל החנות!
ואנחנו עדיין שרויים באווירת השוק, על ריחותיו וצליליו, עם ההתחככות הבלתי פוסקת של כל באיו זה בזה, ועם המפגש הבלתי נמנע עם בהמות המשא החותרות דרך המון האדם להוביל את סחורותיהן מכאן לשם.