"וְהַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר" (קֹהֶלֶת ז), זֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף.
וּמֶה חָכְמָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף? שֶׁלֹּא רָצָה לְהִלָּחֵם עִם אָחִיו, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה עֲשָׂרָה גִּבּוֹרִין עוֹמְדִין לְפָנָיו, שֶׁאֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לְהַחֲרִיב עֲשָׂרָה מְדִינוֹת, נִזְדַּעְזַע, וְחָכְמָתוֹ הִצִּילַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם".
מֶה עָשָׂה יוֹסֵף? הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִין עַל הַשְּׁעָרִים. מֶה עָשָׂה? "וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן", וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא דְּחָפוֹ לַבּוֹר. וְעוֹד: פֵּרֵשׁ אוֹתוֹ מִלֵּוִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ עָלָיו עֵצָה לְהָרְגוֹ, מִיָּד אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף, וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת לִי?! אָמְרוּ לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? יָמוּתוּ אַנְשֵׁי בָּתֵּינוּ בְּרָעָב! אָמַר לָהֶם: עֲשׂוּ מָה שֶׁתִּרְאוּ, עַכְשָׁו אֶרְאֶה מִי יַכְנִיס אוֹתִי לְבֵית הָאֲסוּרִים!
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹסֵף אֵצֶל פַּרְעֹה, וְאָמַר לֵיהּ: שְׁלַח לִי שִׁבְעִים גִּבּוֹרִים מֵאֶצְלֵךְ, שֶׁמָּצָאתִי לִסְטִים, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתֵּן עֲלֵיהֶם כְּבָלִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח לוֹ, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִין אֲחֵי יוֹסֵף מַה הָיָה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת. אָמַר יוֹסֵף לְאוֹתָן גִּבּוֹרִים: הַכְנִיסוּ אֶת זֶה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וּתְנוּ כְּבָלִים בְּרַגְלָיו. כֵּיוָן שֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ, צָוַח בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹלוֹ, נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וְנִשְׁתַּבְּרוּ שִׁנֵּיהֶם, "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (אִיּוֹב ד), וְהָיָה מְנַשֶּׁה בֶּן יוֹסֵף יוֹשֵׁב לִפְנֵיהֶם. אָמַר לוֹ אָבִיו: קוּם אַתָּה! מִיַּד קָם מְנַשֶּׁה, וְהִכָּהוּ מַכָּה אֶחָת, הִכְנִיסוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְנָתַן עָלָיו כֶּבֶל. אָמַר שִׁמְעוֹן לְאֶחָיו: אַתֶּם אוֹמְרִים מַכָּה שֶׁל מִצְרַיִם הוּא, זֶה אֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל בֵּית אַבָּא! כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, שֶׁהִכְנִיס מְנַשֶּׁה אֶת שִׁמְעוֹן לְבֵית הָאֲסוּרִים, וְשָׁלַח יָדוֹ בּוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ בַּכֶּבֶל, נָפְלָה אֵימָה עֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ אֶת בִּנְיָמִין, וְהֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.
תנחומא
קטע זה של סיפור יוסף ואחיו במדרש תנחומא מייחד מעט תשומת לב אישית לכמה מהאחים, מתוך כוונה להעשיר את הסיפור, ואולי אף להדגיש, שלא כל אחד-עשר אחי יוסף היו מקשה אחת. קטע קודם הציג זה מול זה את ראובן ואת יהודה. ראובן הוצג כמי שאינו יכול לממש את מעמדו כבכור האחים (גם התנ"ך תרם משהו לתדמיתו זו בסיפור ראובן ובלהה), ואילו יהודה תואר גם כמנהיג בין אחיו וגם כבריון קשקשים, היכול בזעמו להרוס את כל מצרים.
בקטע שלפנינו מקבלים שמעון ומנשה מעט תשומת לב. מסיפורי בראשית בולט במיוחד האירוע הרצחני נגד אנשי שכם, בו לקחו חלק שמעון ולוי, ומסיפור זה שאב שמעון את תדמית האח האַלִּים. במהלך סיפור יוסף ואחיו בספר בראשית אוסר יוסף את שמעון כבן ערובה לפני שהוא שולח את האחים לכנען, להביא את בנימין. המדרש ממשיך בכיוון זה, ומציין כי יוסף אסר את שמעון דווקא, משום שהוא היה זה שדחפו לבור, שם בכנען. ההחלטה לאסור רק את שמעון מפרידה אותו מאחיו האלים לוי, מה שמצמצם את האיום המצוי בשילוב הרצחני של שניהם. ניתוק שמעון מהחבורה יוצרת מתח חדש, עוד שלב במאבק יוסף בקבוצת האחים המגובשת. יוסף זורע פרוד בין האחים, עד כי שמעון אומר להם: "כָּךְ עֲשִׂיתֶם לְיוֹסֵף, וְכָךְ אַתֶּם מְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת לִי?!". המדרש אינו מספר אם שמע יוסף את הדברים או לא. אין זה משנה. העיקר הוא שאחדות האחים מתחילה להיפרם.
וכעת הגיע תור ההגזמות! יוסף מגייס שבעים מגיבורי פרעה לאסור את שמעון, וזה צווח ומפיל עליהם את פחדו. לתפארת המליצה מגויס פסוק מספר איוב - "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ". פסוקי איוב כל כך אניגמטיים, שניתן לגייסם כמעט לכל סיפור. אם כן, שמעון מרתיע את שבעים לוחמי הסיירת המובחרת של צבא מצרים, ואז מורה יוסף לבנו מנשה לסיים את הפרשה, והנער סוגר את העניין במכה אחת, כובל את שמעון ומכניסו לבית האסורים. שמעון תופס מיד במה דברים אמורים, והוא אומר: פליק כזה יכול לתת רק מישהו מהאוּנְזֶערְן, מבית אבא... גם האחים רואים את הפלא, ומבינים שאין להם בררה, אלא ללכת שוב הביתה ולהביא את בנימין.