שָׁנוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. וּרְאָיָה לְדָבָר שֶׁנֶּאֱמַר: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (וַיִּקְרָא כה, לח).
וְתוֹהִים: וְכִי כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ, אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה', לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שְׁמוּאֵל א כו, יט), וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד: לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.
ר' זֵירָא הָיָה מִשְׁתַּמֵּט מֵרַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה ר' זֵירָא לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְיָדַע, שֶׁרַב יְהוּדָה מִתְנַגֵּד לְכָךְ, שֶׁאָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עוֹבֵר בַּ'עֲשֵׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם ה'" (יִרְמְיָה כז, כב), וּמִכָּאן לָמֵד, שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְגוֹלֵי בָּבֶל לְהִשָּׁאֵר שָׁם, וְלָכֵן אָסוּר לָהֶם לַחֲזֹר מִבָּבֶל לָאָרֶץ, עַד שה' יִפְקֹד אֶת יִשְׂרָאֵל. ור' זֵירָא סָבוּר, כִּי אוֹתוֹ מִקְרָא - בִּכְלֵי שָׁרֵת נֶאֱמַר, וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם נֶאֱמַר "כִּי כֹּה אָמַר ה'... עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה'", לָכֵן בִּקֵּשׁ לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וְרַב יְהוּדָה מָה הוּא אוֹמֵר? הֲלֹא וַדַּאי שֶׁכָּתוּב זֶה עוֹסֵק בִּכְלֵי הַשָּׁרֵת! נֶאֱמַר מִקְרָא אַחֵר: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ, וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שִׁיר הַשִּׁירִים ב, ז), וּמִכָּאן לָמֵד, שֶׁאֵין עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה שֶׁל גְּאֻלָּה, עַד שֶׁתְּהֵא שְׁעַת רָצוֹן.
ור' זֵירָא סָבוּר כִּי הַהוּא, שְׁבוּעָה זוֹ, הִיא שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בַּחוֹמָה (בְּבַת אַחַת), אֲבָל כָּל אָדָם יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּעַצְמוֹ.
ור' זֵירָא כֵּיצַד הוּא מַסְבִּיר אֶת כֶּפֶל הַשְּׁבוּעָה? וּמְשִׁיבִים: אוֹתוֹ פָּסוּק שֶׁל שְׁבוּעָה נִצְרָךְ לְזוֹ שֶׁאָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא, שֶׁאָמַר: שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ (שִׁיר הַשִּׁירִים ב, ז וְשִׁיר הַשִּׁירִים ג, ה, וְשִׁיר הַשִּׁירִים ח, ד שֶׁגַּם שָׁם נֶאֱמַר פָּסוּק כִּמְעַט זֵהֶה לְאֵלּוּ) לָמָּה? אַחַת לְהַשְׁבִּיעַ, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ בַּחוֹמָה, אֶלָּא מְעַט מְעַט. וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, כְּשֶׁהַלָּלוּ מוֹשְׁלוֹת בָּהֶם. וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדֵּי.
וְרַב יְהוּדָה סָבוּר שֶׁ"אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ" נֶאֱמַר בְּלָשׁוֹן כְּפוּלָה, וְיֵשׁ בְּכָךְ רִבּוּי נוֹסָף, לֶאֱסֹר עַל הַיְּהוּדִים גַּם לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וְשׁוֹאֲלִים: ור' זֵירָא כֵּיצַד הוּא מַסְבִּיר זֹאת? נִצְרָךְ לוֹ הַכֶּפֶל הַזֶּה לִכְמוֹ שֶׁאָמַר ר' לֵוִי, שֶׁאָמַר: שֵׁשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ, כְּלוֹמַר, שְׁלוֹשָׁה פְּסוּקֵי שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּהֶם לְשׁוֹן כֶּפֶל "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ" לָמָּה? שָׁלוֹשׁ אֵלֶּה שֶׁאָמַרְנוּ, וְהָאֲחֵרוֹת הֵן עוֹד שָׁלוֹשׁ שְׁבוּעוֹת: שֶׁלֹּא יְגַלּוּ אֶת הַקֵּץ אֵלֶּה הַיּוֹדְעִים אֶת זְמַנּוֹ, וְשֶׁלֹּא יְרַחֲקוּ אֶת הַקֵּץ, וְיֹאמְרוּ שֶׁיִּהְיֶה לְאַחַר זְמַן רַב, וְשֶׁלֹּא יְגַלּוּ הַסּוֹד שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַגּוֹיִים.
נֶאֱמַר שָׁם (ב, ה) "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה", אָמַר ר' אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם אַתֶּם מְקַיְּמִין אֶת הַשְּׁבוּעָה — מוּטָב, וְאִם לֹא - אֲנִי מַתִּיר אֶת בְּשַׂרְכֶם, וְהַכֹּל הוֹרְגִים אֶתְכֶם כִּצְבָאוֹת וּכְאַיָּלוֹת הַשָּׂדֶה.
בבלי כתובות
אם חשבנו, שההתנגדות לעלייה לארץ ישראל נולדה עם התעוררות הציונות, הרי שטעינו. כבר בתקופת התלמוד, כאשר קהילות יהודים התבססו בבבל, והקימו מרכזי תורה ולמדנות מפוארים, היה קיים המתח הזה שבין שיתוף פעולה רוחני של הארץ ישראלים עם הבבלים לבין התחרות בין שני מרכזים חשובים אלה. שיתוף הפעולה נסתייע לא מעט ב'נחותים', אותם חכמים שנדדו בין שני המרכזים האלה, ובתקופות שהמרכז הארץ-ישראלי שגשג, אף היתה תנועת עלייה לארץ מבבל. ר' זירא היה אחד מאותם חכמים.
בהיותו בבבל מולדתו, למד ר' זירא בסורא ובפומבדיתא אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד, והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי, וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה. כשעלה לארץ ישראל, התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ובני דורם.
האמירה 'שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ' אינה מיוחסת לחכם מסוים, וברור כי לא כל חכם קיבל אותה. עובדה – ר' יהודה, מורו של ר' זירא, היה סבור אחרת. החיבור רב העוצמה הזה בין עם לארץ ולאל הוא, כמובן, מדאורייתא. התנ"ך מחזיק בדעה זו. יהודי בבל, שייסדו מפעל לימוד תורה מפואר בגולה, לא היו יכולים להתמודד עם אמירות כאלה בלי להצדיק את ישיבתם בבבל ואת הימנעותם מעלייה לארץ ישראל. הקטע הארוך הזה ממסכת כתובות ממחיש את המתח הזה. כדרכם של חכמים, הם מתבססים, בין השאר, על פסוקים מן התנ"ך, אותם כל אחד מהם דורש לכיוון הרצוי לו.
החיבור המתחייב בין הארץ לאל שואב את צידוקו, בין השאר, על הפסוק מויקרא: "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". ארץ כנען תינתן לעם ישראל, כדי שהקב"ה יהיה להם לאלוהים. אמירתו של דוד - "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה', לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים", נאמרה בהקשר מאד מסוים. דוד, הבורח משאול המלך, ביקש לרצות אותו, באומרו כי הגירוש שלו מהארץ (מתחום המושב העברי של אותם ימים אל המדבר) הריהו כְּהַדָּרָה מעבודת האל. חכמים נותנים לפסוק זה משמעות רחבה הרבה יותר, כאילו מחוץ לארץ ישראל אין האל נוכח.
ר' יהודה, המתנגד לעלייה לארץ ישראל, מביא פסוק מאד לא מוצלח לחיזוק טענתו: "בָּבֶלָה יוּבָאוּ, וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, נְאֻם ה'". החכמים התומכים בר' זירא אינם מתרשמים, שכן ברור להם על פי ההקשר המקראי הישיר, כי מדובר בכלי הקודש של המקדש, ולא בבני אדם. הנה לפנינו דוגמה קלאסית של הוצאת דבר מהקשרו.
ר' יהודה אינו נכנע, ומביא פסוק משיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ, וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". פסוק זה חוזר במגילה הקצרה הזאת שלוש פעמים, ואנו, האמונים על ניתוח ספרותי של המקרא, יכולים לנחש, כי מדובר בשיר אהבה מקובל של אותם הימים, מה שמספק הסבר סביר למדי להופעתו החוזרת במגילה. ר' יהודה דורש פסוק זה לפי צרכיו: אין להעיר ולעורר את האהבה לארץ, עד שתחפץ השכינה, כלומר – יש להמתין לשעת הכושר, שסימניה עדיין לא הגיעו.
ר' זירא יודע לענות גם לטיעון הזה. 'אל תעירו' נאמר בלשון רבים, כלומר, גם אם מדובר בעלייה לארץ, האיסור הוא על מה שקרוי במסורת שלנו 'לעלות בחומה', לעלות כעם מאורגן; אבל אין כל מניעה, לדעתו, לעלות ביחידים.
אם כן, מדוע חוזרת האזהרה הזאת שלוש פעמים? ר' זירא לא מתעצל, ומספק את התשובה. מדובר בשלוש אזהרות. הראשונה – לא לעלות בחומה. השניה – לא למרוד באומות העולם, כלומר – אם נתיניה של ממלכה אתם, והממלכה מתנגדת להגירתכם – אל תמרדו. והשלישית היא בכלל אזהרה לאומות העולם, שעד שתבוא הגאולה שלא יתעללו בישראל יתר על המידה...
אם כן, מדוע נאמר בשיר השירים 'אל תעירו ואל תעוררו'? האין בזה כפילות, המעידה לא על שלוש אזהרות, אלא על שש, ובכללן האיסור על העלייה לארץ? ר' זירא מוכן לקבל את התרגיל המחשבתי הזה, ולספק עוד שלוש אזהרות, שאינן כוללות את האיסור הזה: שמי שיודע מתי יבוא קץ הגלות, שלא יגלה לחבריו; שאם יודעים שהקץ קרוב, שלא יחפשו תירוצים לדחות אותו; ושלא יגלו לגויים את זמנה שלל הגאולה הקרובה להתרחש.
לר' אלעזר יש הברקה נוספת בעניין הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה" (אגב, 'צבאות' אינן פלוגות טנקים או להקי מטוסים, כי אם צביות, חברות טובות של האיילות). זו הסנקציה שמנבא התנ"ך לבני ישראל, אם יפרו את השבועה הזאת: אלוהים יתיר את דמם, ואומות העולם יפליאו בהם את מכותיהם כאילו היו צביות או איילות שדה.
הדיון הזה יכול היה להימשך לאינסוף או עד בוא הגאולה, אבל ר' זירא לא המתין עוד, ועלה לארץ. על הקורות אותו בארץ ישראל מספרים מדרשים אחרים.
ולנו נותר לציין עוד, כי קהילות חרדיות רבות במאה העשרים נשמעו לצו רבניהן, שהלכו בעקבות ר' יהודה, ואסרו על העלייה לארץ ישראל, ובכך חרצו את גורלן שלהן, עת נקטלו על ידי צוררי ישראל כצבאות וכאיילות השדה.