לֶעָתִיד לָבֹא מְבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרַע, וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי צַדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים. צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם יֵצֶר הָרַע כְּהַר גָּבוֹהַּ, וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה בִּלְבַד. הַלָּלוּ בּוֹכִין, וְהַלָּלוּ בּוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ הַר גָּבוֹהַּ כְּזֶה! וּרְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא" (זְכַרְיָה ח, ו) וְזֶהוּ הַמִּסְפֵּד הַנִּזְכָּר שָׁם.
אָמַר רַב אַסִּי: יֵצֶר הָרַע, בַּתְּחִלָּה שֶׁמְּפַתֶּה אֶת הָאָדָם, דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל עַכָּבִישׁ, וּלְבַסּוֹף דּוֹמָה כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה" (יְשַׁעְיָה ה, יח), שֶׁבַּתְּחִלָּה הַפִּתּוּי הוּא כְּקוּרִים דַּקִּים שֶׁאֵינָם נִרְאִים ("שָׁוְא") וּלְבַסּוֹף לִכְשֶׁמִּתְפַּתָּה הָאָדָם, הֲרֵיהוּ קוֹשְׁרוֹ אֵלָיו בְּחֹזֶק כַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל עֲגָלָה.
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
הפסוק מזכריה שייך לנבואת נחמה על אחרית הימים, וכדאי להיזכר בה:
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ: כֹּה אָמַר יְהוָה: שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר יְהוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.
אותם ימים אידיליים לא יבואו אלא אחרי אירועים היסטוריים וקוסמיים קשים ואפילו אלימים. כך אומרים חלק מהנביאים, וחז"ל מחרים אחריהם. הפסוק שמצטטים חז"ל במדרש שלפנינו מקבל פשר חז"לי ברוח זו.
מתוך הבחנה פסיכולוגית עמוקה מניחים חז"ל, כי לא די בהשמדת אויבי עם ישראל כדי להביא את אותם ימי האחרית האידיליים. בלב כל אחד מאיתנו מקנן היצר הרע, ואם לא נשתחרר ממנו, עד מהרה ישתלט שוב הרוע האנושי בחיינו. על כן, אומרים חז"ל, באותם 'ימים ההם' ישחט אלוהים גם את היצר הרע – מעין מלחמה ביצור מיתולוגי המאיים על היקום. שחיטת היצר הרע תיעשה בפומבי, לעיני האנשים, הצדיקים והרשעים כאחד, וכך יעמדו אלה ואלה מחד על עוצמתו של אותו יצר רע, ומאידך – על חוסר האונים שלו מול בורא עולם.
'צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם יֵצֶר הָרַע כְּהַר גָּבוֹהַּ' – אותם צדיקים מכירים בעוצמתו של יצר הרע, ונאבקים בו כל חייהם. 'רְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה בִּלְבַד' – הרשעים מקלים ראש ביכולתו של יצר הרע לכוון את חייהם, והם מתעלמים ממנו. 'צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכֹלְנוּ לִכְבּוֹשׁ הַר גָּבוֹהַּ כְּזֶה!' – הצדיקים עומדים נרעשים למראה אותו יצר הרע במבאקו עם אלוהים, ולמרות שהוא מנוצח, הם אומרים לעצמם: איך יכולנו להתמודד עם עוצמה כזאת?! 'וּרְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה!' – הרשעים, הרואים במפלת יצר הרע, אך מודעים לכך שבחייהם לא ניסו להתמודד אתו, אומרים לעצמם בטפשות: הלא יכולנו בקלות לנצח אותו, ואיך זה שהוא הוביל אותנו באף? וכאן בא הציטוט מנחמיה, ומקבל פירוש חדש: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא". גם אלוהים בכבודו ובעצמו מתפלא, ממש כמו העם, על גודלו של יצר הרע מחד, ועל נפילתו הסופית מאידך.
גם פסוק מישעיהו מובא לחיזוק ההסבר החז"לי לדרך שבה מתפתים בני האדם ליצר הרע: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה". יצר הרע יש לו יכולת הטעיה לשם פיתוי. בתחילה הוא נראה לו לאדם כחבלי שוא, או כקורי העכביש הדקים, אשר ניתן לנתקם ללא קושי, ולבסוף, משנלכד האדם בפיתויי החטא, הופכים אלה לעבות העגלה , עבים כחבלים המושכים את העגלה.
קריאה בפרק ה' בישעיהו, ממנו נלקח אותו פסוק, מגלה פסוק נוסף, המעלה בנו הרהורים נוקבים על חטאים הנפוצים גם בימינו:
הוֹי, הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר.
זהו אותו newspeak אותו הוקיע ג'ורג' אורוול בספרו 1984. נצטט ערך מויקיפדיה, המסביר את נזקיו הגדולים של אותו שיח:
שִׂיחָדָש, באנגליתNewspeak . כמו המקור האנגלי, השם העברי הוא הֶלְחֶם בסיסים של המילים "שִׂיחַ" ו"חָדָש". זו שפה בדיונית המוצגת בספרו של ג'ורג' אורוול1984" " . המינוח "שיחדש" הפך ביטוי מקובל לפעולה של תיאור המציאות במסולף בעזרת מונחים הממסכים את האמת.
נשוב לעיקר. יפה עושים חז"ל, בקשרם את חזון אחרית הימים להתגברות על יצר הרע. מעניין שהם מצפים מאלוהים שיעשה באותו חזון עתידי את מה שבני האדם מתקשים לעשותו בעצמם.