"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שְׁמוֹת ג'). אֱמֹר לְיִשְׂרָאֵל: אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת. פָּתַח מֹשֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ! אָמַר לוֹ הקב"ה: אֲנִי אֹמַר לָהֶם אַחֶרֶת. אָמַר לוֹ: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה.
מדרש אגדה
בשמות פרק ג' כתוב:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ לִי: מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.
אם נוכל להבין את "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" בדרכים שונות (ואחת מהן היא: שְׁמִי אינו חשוב כאן. עצם קיומי הוא העיקר), הרי שאין להבין את "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" אלא כהכרזה, כי שמו של אלוהים הוא 'אהיה'. האמת, אין שם זה רחוק משמו האחר – יהוה.
המדרש הקצר שלפנינו מנסה לפרש את כפל הופעת המילה 'אהיה' בדרך מקורית ויפה. אלוהים מבטיח למשה ולבני ישראל שהוא יהיה עמם גם הפעם, בעת עבדות מצרים, וגם בעתיד, בעת שעבוד מלכויות.
מהו שעבוד מלכויות? הביטוי מצוי כבר בתלמוד: "דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (בבלי סנהדרין). שעבוד מלכויות הוא המצב הפוליטי-חברתי, שבו בני האדם הם נתיניו של מלך בשר ודם (מלך נוכרי, או אפילו יהודי). בימות המשיח, כך סבורים כמה חכמים, העולם יהיה דומה לעולמנו זה, ולא תשתלט עליו איזו מציאות פנטסטית, אך שלטונן של מלכויות ייעלם, ואלוהים ישלוט בכל.
הבטחתו זו של אלוהים לבני ישראל, שיהיה עמם לא רק עתה, במצרים המשעבדת, אלא גם בעתיד, כשיהיו נתונים תחת שעבוד מלכויות אחרות, נועדה להרגיע את החוששים, כי אחרי שישוחררו ישראל משעבוד מצרים, ינטוש אותם ה', והם יהיו ישועבדו מחדש לממלכות אחרות (מה שקרה בהמשך ההיסטוריה המקראית). הבטחה זו חשובה עבור מי שחושב, שהתנערות משעבוד מצרים מעמידה את עמנו בסכנות חדשות, וכי אולי עדיף לקבל את המצב הנוכחי כרע הכרחי.
מה אומר משה לאלוהים? הוא אומר לו, במילים שלנו: להפך! בזה שאתה מזכיר שעבוד מלכויות עתידי, אתה עלול לעורר בעם חרדות מיותרות. ועל כך נאמר: " דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ!".
ביטוי זה, "דַּיָּה לְצָרָה בִּשְׁעָתָהּ!", הפך לפתגם, וכמו פתגמים רבים, לא צריך לקבלו כאקסיומה. יש מצבים, שהוא מתאים להם, ויש מצבים, שההפך מתאים להם. החושש מהמודעות לריבוי של סכנות עתידיות עלול להרים ידיים ולוותר מראש. על כך אומרים גם "תהרוג טורקי ותנוח", או "פרה, פרה...".