... וְאִם תֹּאמַר בְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּבַת־שֶׁבַע, מִפְּנֵי מָה לֹא אֲסָרוּהָ? הֲרֵי בָּרוּר הָיָה שֶׁדָּוִד בָּא עָלֶיהָ כְּשֶׁהִיא אֵשֶׁת אִישׁ! עַל כָּךְ יֵשׁ לְהָשִׁיב: שָׁם אֹנֶס הָיָה זֶה, וְלֹא מֵרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא נֶאֶסְרָה עַל בַּעְלָהּ. וְאִם תִּרְצֶה אֱמֹר: בְּמַעֲשֵׂה בַּת־שֶׁבַע כְּמוֹ זֶה שֶׁאָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר ר' יוֹנָתָן: כָּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד גֵּט כְּרִיתוּת הָיָה כּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ. כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר עוֹד בְּמִלְחֶמֶת שָׁאוּל שֶׁהָיְתָה לִפְנֵי מִלְחֲמוֹת בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח" (שְׁמוּאֵל א' יז, יח), מָה פֵּרוּשׁ "וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקַּח"? שָׁנָה רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְּעֹרָבִין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּקַּח אֶת הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁהֵם הַדָּבָר הַגּוֹרֵם לְקֶשֶׁר הַנִּשּׂוּאִין שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְאֵיךְ יִקַּח? עַל יְדֵי מַתַּן גֵּט. מִכָּאן שֶׁעוֹד לִפְנֵי מַלְכוּת דָּוִד נָהוּג הָיָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וּמִכָּאן שֶׁבַּת־שֶׁבַע לֹא הָיְתָה בְּעֶצֶם נְשׂוּאָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֶלָּא הָיְתָה גְּרוּשָׁה.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
החטא המוסרי שבמעשה דוד ובת-שבע הטריד את חז"ל, והם ניסו להסבירו בדרך שתחלץ את השניים, או לפחות את דוד המלך, מהאשמה הגדולה של ניאוף ושל שליחת אוריה החיתי אל מותו בקרב כדי לפנות את דרכו של דוד אל בת-שבע.
בניסיון הראשון להצדיק את המעשה של בת-שבע מניחים חז"ל (אין המניחים מזדהים בשמם) כי לא מעשה ניאוף בהסכמה היה זה, כי אם אונס שאנס דוד את בת-שבע. מה אנו מרוויחים מהנחה זו? אומרים חז"ל: היות שלא נבעלה בת-שבע מרצונה, משום כך לא נאסרה על בעלה. זו תשובה חלקית מאד לצורך להסביר את מעשי השניים, בת-שבע ודוד. על פי שמואל ב' פרק י"א אפשר להבין כי דוד ניסה לעודד את אוריה ללכת לביתו ולשכב עם אשתו, שכן אוריה השיב לו: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי? חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה!". האינטרס של דוד היה ברור – אם תהרה בת-שבע, אפשר יהיה לייחס את ההריון לאוריה, וכך לא תתגלה אשמתו של דוד. אם כן, אומרים חכמים, לא היה בניסיונו של דוד לשלוח את אוריה אל אשתו כל חטא, שכן בת-שבע לא היתה אסורה על בעלה. הניסיון הזה להצדיק את דוד (ואת בת-שבע) מתעלם מחטא הניאוף של השניים (או האונס מצד דוד) ומאשמת הרמייה שניסה דוד לרמות את אוריה.
לניסיון השני להצדיק את דוד ואת בת-שבע יש אבות – הלא הם ר' שמואל בר נחמני ורבי יונתן, מאמוראי ארץ ישראל. הם מניחים כי היה באותם הימים נוהג של חיילים לפני קרב לתת גט לנשותיהם, כדי שאם לא ישובו מהמלחמה, וגורלם לא יהיה ידוע – לא תהיינה עגונות. את הסיפור הזה מבססים אותם חכמים על דברי ישי לבנו דוד, הנשלח אל אחיו הלוחמים בפלשתים: "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח". 'ערובתם', על פי אותם חכמים, זה הדבר שבו הם מעורבים עם נשותיהם, כלומר מחויבות הנישואין. רש"י אוהב את הפרשנות הזאת, והוא מצטט אותה בפירושו לתנ"ך. אם כן, אומרים החכמים – כל עוד ניטשה המלחמה בין ישראל לעמון, היתה בת-שבע גרושה מאוריה בעלה, ועל כן לא היה במעשה דוד ובת-שבע ניאוף! גם ניסיון זה להצדיק את דוד ואת בת-שבע הוא ניסיון עלוב, שכן גם אם היה נוהג כזה של מתן גט לנשים לפני יציאה לקרב, ברור שלא היה בזה מתן היתר לנשים להתפרפר בעוד בעליהן מסכנים חייהם בחזית...
על כך שהתנ"ך עצמו אינו מוחל לדוד על חטאו הנורא – אין ויכוח. נתן הנביא, כך מסופר, מבהיר לדוד כי חטא, ואלוהים מעניש את השניים במות בנם. אם כן, מדוע חשוב להם, לחז"ל, לנקות את דוד מאשמה?