"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה" וְגוֹ' (שמות כ"ב כ"ד). כָּל מִי שֶׁהוּא מַלְוֶה לֶעָנִי, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ מַלְוֶה להקב"ה. "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֵּם לוֹ" (מִשְׁלֵי י"ט י"ז). אָמַר ר' פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא: מַהוּ "וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֵּם לוֹ"? אָמַר הקב"ה: נֶפֶשׁ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת, וְהֶחְיֵיתָהּ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִים לִידֵי חוֹבָה אוֹ לִידֵי מִיתָה, וַ(אֲנִי) נִזְכָּר לָהֶם, וְאֶתֵּן לָהֶם נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
תנחומא בובר
אִם כֶּ֣סֶף תַּלְוֶ֣ה אֶת עַמִּ֗י, אֶת הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ, לֹא תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה, לֹֽא תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ. אִם חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ, עַד בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ, כִּ֣י הִ֤וא כְסוּתֹה֙ לְבַדָּ֔הּ, הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ. בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב? וְהָיָה֙ כִּֽי יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י, וְשָׁמַעְתִּ֖י, כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי. (שמות כ"ב)
המצוה בתורה מאד ברורה. חל איסור להלוות לעני בנשך (בריבית). הלוואה לאדם נצרך אינה מעמידה אותך במעמד של נושה, כמקובל בעסקאות הלוואה רגילות. הערבון שיפקיד העני הלווה בידיך – גם הוא אינו סתם חפץ, העתיד להישאר בידיך אם יאחר להחזיר את ההלוואה. עבור העני זה יכול להיות חפץ חיוני לחייו, כמו השַׂלְמָה היחידה לגופו, זו שתשמור על חום גופו בלילה. התורה אינה אומרת זאת בפירוש, אך כוונתה לכך, שעליך, המלווה, להיות מודע לאחריות שנטלת על עצמך במתן סיוע כספי למי שנמצא במצב נואש. חייו של הלוֹוֶה חשובים לאין ערוך מערך ההלוואה, שאתה, המלווה, עלול להפסיד בעסקה.
המדרש מביא פסוק ממשלי, והדרך בה הוא מפרש אותו מבהירה מסר תיאולוגי נוסף. במשלי י"ט י"ז כתוב: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמוּלוֹ יְשַׁלֵּם לוֹ". קשה מאד לבאר את הפסוק על דרך הפשט. פרשנים כרש"י ומצודת דוד קיבלו את הדרש היפה של ר' פנחס, המופיע כאן. נִתֵּן לרש"י לומר במילותיו את מה שר' פנחס מבקש לומר לנו:
'כשיחלה ויטה למות, צדקתו מליצה עליו לפני מדת הדין לומר: העני היתה נפשו מפרכסת לצאת ברעב, וזה פִּרְנְסָהּ, והחזירה לגופה. אף אני אחזיר לו נפשו'.
ומצודת דוד מסביר כיצד נכנס ה' למשוואה הזאת:
'החונן את הדל, בתת לו צדקה, הוא כמלוה את ה', והנה יפרע לו דמי ההלואה, ויוסיף עוד לשלם לו גמול על טובת ההלואה'.
אם כן, את ההלוואה לנצרך במצוקתו צריך המלווה לראות כאילו הלווה את הכסף לאלוהים. אלוהים הוא שיחזיר את ההלוואה, גם אם העני הלווה לא יהיה מסוגל להחזירה. את הגמול האלוהי יקבל המלווה לאחר מאה ועשרים, כשיעמוד לדין שמים בסוף ימיו.
המסר מאד ברור: אם בא אדם ללוות ממך כסף, ואתה מתרשם כי הסיכוי לקבל מידיו את הכסף בחזרה ביום מן הימים הוא נמוך מאד, ראה במעשה ההלוואה שלך זכות גדולה – להלוות כסף לאלוהים. את גמולך תקבל מידי שמים, ואל לך לצפות מהלוֹוֶה להחזר ההלוואה. חברה המקיימת נורמה מוסרית שכזאת לא תפקיר אנשים במצוקתם.