?מַה נִּבְרָא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן

מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ? וְכִי יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁיָּכוֹל לְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתָיו שֶׁל הקב"ה? וְאַף מַלְאָכִים אֵינָם יְכוֹלִים לְסַפֵּר אֶלָּא מִקְצָת גְּבוּרוֹתָיו, לִדְרֹשׁ מָה שֶׁעָשָׂה וּמַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן יִתְרוֹמֵם שְׁמוֹ בְּפִי כָּל בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁבָּרָא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ, וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ".

קֹדֶם שֶׁבָּרָא הקב"ה אֶת הָעוֹלָם, הָיָה הוּא עַצְמוֹ בִּלְבַד, וְעָלָה בְּמַחְשַׁבְתּוֹ לִבְראוֹת אֶת הָעוֹלָם, וְהָיָה מַחְרִיט יְסוֹדוֹתָיו וּמוֹצָאָיו וּמוּבָאָיו בָּאָרֶץ, וְלֹא הָיָה מִתְקַיֵּם עַד שֶׁבָּרָא תְּשׁוּבָה. לְפִי שֶׁשִּׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְגֵיהִנֹּם, וְגַן עֵדֶן, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּתְשׁוּבָה, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ...

וְהִתְחִיל לִבְרֹא הָעוֹלָם, וּבָרָא שְׁמוֹנָה דְּבָרִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְאוֹר וְחֹשֶׁךְ, וְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְרוּחַ וּמַיִם. מַיִם מֵהֵיכָן נִבְרְאוּ? מֵאוֹר לְבוּשׁוֹ שֶׁל הקב"ה, לָקַח וּפָרָשׂ כְּשִׂמְלָה, וְהָיוּ נִמְתָּחִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁהִשְׁמִיעַ לָהֶם 'דַּי'. וּמִנַּיִן שֶׁמֵּאוֹר לְבוּשׁוֹ נִבְרְאוּ? שֶׁנֶּאֱמַר "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה", וְאֵין אוֹר אֶלָּא מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "יָפִיץ עָנָן אוֹרוֹ". וְאֶרֶץ מֵהֵיכָן נִבְרֵאת? מִשֶּׁלֶג שֶׁתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, לָקַח וְזָרַק עַל הַמַּיִם, וְנִקְפְּאוּ הַמַּיִם, וְנַעֲשׂוּ עֲפַר הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר: הֱוֵי אָרֶץ" (אִיּוֹב ל"ז ו'). וְקִרְקְסֵי הַשָּׁמַיִם בִּימֵי אוֹקְיָינוֹס הֵם אֲחוּזִים, שֶׁמֵּימֵי אוֹקְיָינוֹס בֵּין קְצוֹת הָאָרֶץ לִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם, וּקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַל מֵי אוֹקְיָינוֹס הֵן פְּרוּשִׁין, כְּאֹהֶל שֶׁהִיא פְּרוּסָה, וּקְצוֹתָיו לְמַטָּה. כָּךְ הֵן הַשָּׁמַיִם, קְצוֹתָן לְמַטָּה, וְתוֹכָן לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת" (יְשַׁעְיָה מ' כ"ב).

אַרְבַּע רוּחוֹת נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: רוּחַ פִּנַּת הַמִּזְרָח וְרוּחַ פִּנַּת הַדָּרוֹם וְרוּחַ פִּנַּת הַמַּעֲרָב וְרוּחַ פִּנַּת הַצָּפוֹן. רוּחַ פִּנַּת הַמִּזְרָח, מִשָּׁם אוֹר יוֹצֵא לָעוֹלָם; רוּחַ פִּנַּת הַדָּרוֹם, מִשָּׁם טְלָלִים וְגִשְׁמֵי בְּרָכָה יוֹרְדִין לָעוֹלָם; רוּחַ פִּנַּת הַמַּעֲרָב, שָׁם אֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד וְקוֹר וְחוֹם וּגְשָׁמִים יוֹרְדִין לְעוֹלָם; רוּחַ פִּנַּת הַצָּפוֹן, מִשָּׁם חֹשֶׁךְ יוֹצֵא לָעוֹלָם, וְשָׁם מָדוֹר לְזִיקִים וּלְמַזִּיקִים וּלְשֵׁדִים וּלְרוּחוֹת וְלִזְוָעוֹת, וּמִשָּׁם רוּחַ רָעָה יוֹצֵא לְעוֹלָם. וְעוֹד פִּנַּת הַצָּפוֹן, בְּרָאוֹ הקב"ה, וְלֹא גְּמָרוֹ. וְלָמָּה לֹא גְּמָרוֹ? אָמַר, שֶׁאִם יָבֹא שׁוּם אֱלוֹהַּ בָּעוֹלָם, וְיֹאמַר: 'אֲנִי אֱלוֹהַּ', אָז יִגְמֹר אֶת הַפִּנָּה הַזֹּאת, וְאָז יָדָעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אֱלוֹהַּ.

מדרשי ר' אליעזר

מדרש זה מרחיב הרבה מעבר לתיאור הלקוני של בראשית א'. תחילתו של הקטע היפה הזה מבטאת את רצונו של המחסר להצטנע, שכן הוא מודע לכך, שאין אדם היכול לספר את כל גדולתו של אלוהים של מעשה הבריאה. המצווה להמשיך ולספר בנפלאות הבורא והבריאה שלו היא מצווה לדורות. את הרעיונות השונים המצויים בקטע תומך המחבר בפסוקי מקרא, כמו "דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ, וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ" מתהלים קמ"ה.

אחד הרעיונות שחשוב לו, למחבר, להעלות, הוא היותו של האל יחיד, וקודם לכל. על כן הוא אומר כי 'קֹדֶם שֶׁבָּרָא הקב"ה אֶת הָעוֹלָם, הָיָה הוּא עַצְמוֹ בִּלְבַד'. לא היו אלים נוספים, לא היה רעיון הבריאה קיים, וגם חומרי גלם לבריאה לא היו בנמצא. הכל נבע מאלוהים עצמו. הוא שהעלה במחשבתו את הרעיון לברוא את העולם. אלוהים פותח בפעולת תכנון וסרטוט של מעשה הבריאה: הוא 'מַחְרִיט יְסוֹדוֹתָיו וּמוֹצָאָיו וּמוּבָאָיו בָּאָרֶץ', כלומר מחוקק וחורט ציורים שונים, מעין תרשים אדריכלי של התכנית.

לפני בריאת העולם בורא אלוהים שבעה דברים, שחייבים להיברא עוד לפני העולם: 'תּוֹרָה, וְגֵיהִנֹּם, וְגַן עֵדֶן, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּתְשׁוּבָה, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ'. כמה רעיונות משולבים באמירה זו – האחד הוא שנוציא מכלל חשבון את האפשרות, שמשהו מכל אלה היה קיים עוד לפני אלוהים; השני – ששבע ישויות אלה הן חיצוניות לעולם; השלישי – שהתורה שימשה את ה' ככלי עבודה לבריאת העולם; הרביעי – שרעיון התשובה, כמו גם רעיון המשיח הם נצחיים ובלתי תלויים בעולם הגשמי.

ובניגוד למה שניתן להבין מפרק א' בבראשית, החושך, התוהו והבוהו – גם הם נבראו על ידי ה'. הם לא היו קיימים שם מלכתחילה.

מים ואור וארץ הם מושגים מוחשיים. מהיכן ברא אותם האל? מהפסוק "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" מסיק ר' אליעזר, שלבושו של האל היה לבוש אור, והוא נטה, מתח והגדיל אותו כיריעה. אותו אור הפך למים. את הרעיון הזה מוצא המחבר בפסוק "יָפִיץ עָנָן אוֹרוֹ". הענן ספוג במים, ואם הוא מפיץ אורו, הרי שאור ומים היינו הך הם. מים קפואים הם שלג, וזו ראשית היווצרות החומר המוצק, ממנו נוצרה הארץ. הפסוק התומך נמצא באיוב, ביחד עם פסוקים אניגמטיים רבים מאד, ששימשו את חז"ל במדרשיהם: "כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר: הֱוֵי אָרֶץ". על פי פירושו של המחבר, אמר ה' לשלג – 'הֱיֶה ארץ'!

התפיסה הקדומה של העולם הניחה כי השמיים הם מעין יריעה, שקצותיה מתחברות עם הארץ באופק, בקצווי ארץ. תפיסה זו באה במדרש זה לידי ביטוי בתיאור יריעות השמיים, כאילו קצותיהן תחובות אל מתחת לארץ, כמו במיני אוהלים. גם רעיון זה מבוסס על פסוק מקראי.

ארבעת הרוחות הן מוטיב מיתי קדום, המצוי בכל תרבויות העולם. הן משמשות גם כפינות האוהל וגם כמקור לרוחות, אבל במדרש זה יש לכל אחת מארבעת הרוחות תפקיד ייחודי. האור יוצא לעולם מן המזרח, כמובן – שם, במזרח, צצה ועולה השמש מדי בוקר. גשמי הברכה והטללים – מקורם בדרום. הים, הנמצא בארצו במערב, הוא המקור לגשמי הזעף, לשלגים ולפרצי החום (מסורות אחרות רואות, ובצדק, את המזרח המדברי כמקור לחמסינים). ומהצפון תיפתח הרעה, כדבר הנביא. שם החושך, השדים וכל זוועות העולם. ואם תבקשו הסבר מדוע הצפון כל כך משובש ומבולגן, הרי לכם הסבר: אלוהים לא סיים את עבודתו שם, ולא משום שלא היה לו פנאי להשלים את המלאכה, אלא משום שבכוונה תחילה הוא השאיר את הצפון במצבו זה; ואם יבוא בעתיד מאן דהוא ויצהיר שהוא אל – יראה לו ה' מה זה, ויסיים את בריאת הצפון, כהוכחה מיהו האל היחיד בסביבה שלנו...