כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַב הוּנָא (נִפְטַר], חָשְׁבוּ לְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עַל מִטָּתוֹ, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת זֹאת לְחָכָם שֶׁמֵּת, וְלוֹמַר: קִיֵּם זֶה מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה. אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: דָּבָר שֶׁבְּחַיָּיו לֹא הָיָה סָבוּר כֵּן, עַכְשָׁו נָקוּם וְנַעֲשֶׂה לוֹ? אָמַר רַב תַּחְלִיפָא: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ, אֶת רַב הוּנָא, שֶׁהָיָה רוֹצֶה לָשֶׁבֶת עַל מִטָּתוֹ, וְהָיָה מֻנָּח סֵפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ, וְהָפַךְ כַּד עַל הָאָרֶץ, וְהִנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה עָלָיו, וְרַק אַחַר כָּךְ יָשַׁב עַל הַמִּטָּה. מִכָּאן שֶׁסָּבַר (רַב הוּנָא), שֶׁאָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה, שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מֻנָּח עָלֶיהָ. וְאֵין זֶה נָאֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵּן אַחַר מוֹתוֹ.
כְּשֶׁרָצוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ לִקְבוּרָה, לֹא הָיְתָה הַמִּטָּה יוֹצֵאת מִן הַדֶּלֶת, שֶׁהָיְתָה הַדֶּלֶת צָרָה. חָשְׁבוּ לְשַׁלְשֵׁל אֶת הַמִּטָּה דֶּרֶךְ הַגַּג, מִלְמַעְלָה. אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: הֲרֵי לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ: חָכָם, כְּבוֹדוֹ שֶׁמּוֹצִיאִים אֶת מִטָּתוֹ דֶּרֶךְ הַפֶּתַח, וְלֹא בְּאֹפֶן אַחֵר.
רָצוּ לְשַׁנּוֹת מִמִּטָּה זוֹ לְמִטָּה צָרָה יוֹתֵר, שֶׁתּוּכַל לָצֵאת בְּפַתָּח. אָמַר לָהֶם רַב חִסְדָּא: כָּךְ לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה; שֶׁאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מִנַּיִן לְחָכָם שֶׁכְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה" (שְׁמוּאֵל ב' ו, ג), שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הָאָרוֹן לִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹתָהּ עֲגָלָה שֶׁבָּהּ הוּבָא לְקִרְיַת יְעָרִים, וְדִינוֹ שֶׁל הֶחָכָם כַּאֲרוֹן הַבְּרִית. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הָיְתָה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שָׁבְרוּ אֶת הַשַּׁעַר וְהוֹצִיאוּהוּ דַּרְכּוֹ.
פָּתַח עָלָיו ר' אַבָּא בְּהֶסְפֵּד: רָאוּי הָיָה רַבֵּנוּ, שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁבָּבֶל גָּרְמָה לוֹ, שֶׁרַק מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה עָלָיו.
הִקְשָׁה עַל כָּךְ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהָיָה זֶה רַב חָנָן בַּר חִסְדָּא: הֲלֹא נֶאֱמַר "הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים" (יְחֶזְקֵאל א, ג), מַשְׁמַע שֶׁנָּבִיא יָכוֹל לְנַבֵּא גַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ!
טָפַח לוֹ אָבִיו בְּסַנְדָּלוֹ עַל רַגְלוֹ, לִרְמֹז לוֹ שֶׁיִּשְׁתֹּק, וְאָמַר לוֹ: הַאִם לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹּא תַּטְרִיד אֶת הַצִּבּוּר בִּשְׁאֵלוֹת בְּתוֹךְ הַהֶסְפֵּד? מָה פֵּרוּשׁ "הָיָה" — שֶׁהָיָה כְּבָר. כְּלוֹמַר, שֶׁכְּבָר הָיָה נָבִיא עוֹד בִּהְיוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרַק הִמְשִׁיךְ אֶת נְבוּאָתוֹ בְּבָבֶל.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
כשנפטר אדם, עוברת האחריות לכל מה שייעשה ביום קבורתו לקרוביו או לחבורת החכמים שהיה חלק ממנה, אלא אם כן השאיר המנוח הוראות מפורטות מה ייעשה ביום זה. היות שהמנוח כבר אינו יכול להתנגד, קיימת האפשרות, שעורכי הטקס יבצעו פעולות שאינן לרוחו. הסיפור שלפנינו, מהלווית רב הונא, מאמוראי בבל, ממחיש את הדילמות הרגישות האלה.
עוד בביתו, לפני שהוצא אל ההלוויה, רצו תלמידי רב הונא המנוח לכבדו בהנחת ספר תורה על המיטה עליה שכב. מסתבר שזה היה נוהג מקובל בעל משמעות סמלית: "קִיֵּם זֶה מָה שֶׁכָּתוּב בָּזֶה". היו שם, בחבורת החכמים, שנתקבצה להענק למנוח את הכבוד האחרון, תלמידים, שזכרו כי רב הונא עצמו לא חיבב את המנהג הזה. הוא היה סבור, שאדם, השוכב על מיטתו ביחד עם ספר תורה, אינו מכבד את הספר. היה מי שזכר, שכאשר רצה רב הונא בחייו לעלות על מיטתו, בעוד ספר תורה היה מונח עליה, היה נוטל כד, הופכו, ומניח על תחתית הכד את ספר התורה, ורק אז היה עולה על המיטה. הנחת חפצים על המיטה במשך היום היתה, כנראה, מקובלת באתם ימים רחוקים, כאשר המיטה היתה, פחות או יותר, הרהיט היחיד בחדר. ובכן, היו בין תלמדי רב הונא כאלה, שחשוב היה להם לא לעשות לו מה שלא היה חביב עליו בחייו.
הוצאת המיטה עם הנפטר עליה, והובלת המת כשהוא שוכב במיטתו שלו, היתה נוהג מקובל באותם ימים, אך מסתבר, שלרב הונא היתה מיטה, שרוחבה היה גודל מרוחב דלת הבית.כנראה בנו בזמנו את המיטה מֵחֲלָקֶיהָ בתוך הבית. הרעיון להוציא את המיטה דרך גג הבית נפסל בטענה, שאין זה לכבודו של רב הונא. גם הרעיון הפשוט וההגיוני להעבירו למיטה צרה יותר נפסל בטענה שיש חשיבות למיטתו הראשונה של אדם. ההסתמכות של החכמים על הסיפור של הובלת ארון הברית לירושלים בימי דוד – מוזרה. דווקא בסיפור זה מודגש כי הארון הועבר לעגלה חדשה לפני הובלתו לירושלים. אולי המשך הסיפור משמואל ב' יתאים לתפיסה זאת. אחרי העברת הארון לעגלה החדשה, הוא נשמט מאותה עגלה, ועוזה הכוהן, שניסה לאחוז בארון ולמנוע את נפילתו, הוכה למוות ע"י האלוהים. בכל מקרה, רוצים החכמים להעניק למורם רב הונא כבוד הדומה לכבודו של ארון הברית. ואם נפסלו הדרכים שהוצעו להוצאת רב הונא על מיטתו מהבית, נותר הפתרון האלים, של שבירת שער הכניסה לבית, מה שאיפשר להעביר דרך השער השבור את המיטה הרחבה של רב הונא.
המשך הסיפור מתרחש בעת אמירת ההספדים. ר' אבא מדבר בשבח המת, ואומר כי ראוי היה שתשרה עליו שכינה – כל כך צדיק ולמדן היה, אלא שהדבר נמנע משום שרב הונא לא עלה לארץ ישראל. אחד מבניו של רב חסדא, שכבר פגשנו בתחילת הסיפור, מקשה על דברי ר' אבא ושואל מדוע לא יכולה היתה שכינה לשרות על רב הונא בבבל, ממש כשם ששרתה על הנביא יחזקאל בבבל. על כך עונה לו אביו, תחילה בהשתקה על ידי מתן בעיטת סנדל ברגלו, ואחר בהסבר: השכינה שרתה על יחזקאל, והוא התחיל להינבא עוד בארץ ישראל. על כן יכול היה להמשיך ולהתנבא גם בבבל. זה לא המקרה של הרב המנוח.
למדנו מסיפור זה שלושה דברים על מנהגי ההלוויה שיהדות בבל – גינוני הכבוד לנפטר מוערך בהיותו שוכב מת על מיטתו בבית לפני ההלוויה; הוצאת הנפטר מביתו, כשהוא שוכב על מיטתו שלו; אמירת הספדים, המדברים בשבחו של המת.