כֵּיוָן שֶׁעָמַד (אָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן) לְהִפָּרֵד מֵהֶם (מִזִּקְנֵי הַנֶּגֶב), אָמַר לָהֶם: רוֹצֶה אֲנִי לָלֶכֶת לִמְדִינַת אַפְרִיקֵי לְהִלָּחֵם בָּהּ. מָה דַּעְתְּכֶם בְּעִנְיָן זֶה? אָמְרוּ לוֹ: אֵינְךָ יָכוֹל לָלֶכֶת לְשֵׁם, מִשּׁוּם שֶׁפּוֹסְקִים, חוֹצְצִים, הָרֵי חשֶׁךְ בִּפְנֵי הַהוֹלְכִים לְשָׁם. אָמַר לָהֶן: אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא אֵלֵךְ לְשָׁם, וּמִשּׁוּם כָּךְ אֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם (בַּעֲצַתְכֶם), אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה כְּדֵי לַעֲבֹר אוֹתָם הָרֵי חֹשֶׁךְ? אָמְרוּ לוֹ: קַח אִתְּךָ חֲמוֹרִים לוּבִיִּים, שֶׁמְּהַלְּכִים אַף בַּחֹשֶׁךְ, וְהֵם יוֹבִילוּ אוֹתְךָ בַּמַּעֲבָרִים הַחֲשׁוּכִים הַהֵם, וְהָבֵא אִתְּךָ צְרוֹרוֹת חֲבָלִים, וּקְשֹׁר בְּצַד זֶה שֶׁל הָרֵי הַחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁאַתָּה נִכְנָס אֶל תּוֹכָם, אֶת קָצֵהוּ הָאֶחָד שֶׁל הַחֶבֶל, בְּאֹפֶן זֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּבוֹא בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה, אֱחֹז בָּהֶם, וְכָךְ תּוּכַל לָשׁוּב לִמְקוֹמְךָ.
עָשָׂה כָּךְ, וְהָלַךְ וְהִגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָחוֹז, שֶׁכֻּלּוֹ נָשִׁים. רָצָה לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה אִתָּן. אָמְרוּ לוֹ: אֵין זֶה כְּדַאי לְךָ לְהִלָּחֵם בָּנוּ, שֶׁכֵּן אִם תְּנַצֵּחַ בְּמִלְחָמָה וְתַהֲרֹג אוֹתָנוּ - יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: נָשִׁים הָרַג , וְאֵין בְּכָךְ גְּבוּרָה, וְאִם אֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ, וְנַהֲרֹג אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ - יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת עָלֶיךָ: הֲרֵי מֶלֶךְ, שֶׁהֲרָגוּהוּ נָשִׁים בַּמִּלְחָמָה. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי לֶחֶם! הֵבִיאוּ לוֹ לֶחֶם זָהָב, מֻנָּח עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהֶן אָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן בִּתְמִיהָה: הַאִם אוֹכְלִים אֲנָשִׁים לֶחֶם זָהָב? אָמְרוּ לוֹ בְּנֵי הַמָּקוֹם: אִם לֶחֶם רָגִיל לַאֲכִילָה הוּא מָה שֶׁרָצִיתָ בַּהֲלִיכָתְךָ לְכָאן, וְכִי לֹא הָיָה לְךָ בִּמְקוֹמְךָ לֶחֶם לֶאֱכֹל, שֶׁנָּטַלְתָּ עַצְמְךָ וּבָאתָ לְכָאן?
כַּאֲשֶׁר יָצָא וּבָא לָלֶכֶת לְאַרְצוֹ, כָּתַב אָלֶכְּסַנְדֶּר מוֹקְדוֹן עַל שַׁעַר הָעִיר: אֲנִי אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן, הָיִיתִי שׁוֹטֶה שֶׁבָּאתִי לִמְדִינַת אַפְרִיקֵי שֶׁל הַנָּשִׁים, וְלָמַדְתִּי עֵצָה וּתְבוּנָה מִן נְשִׂיאַ(ת) הַנָּשִׁים.
בבלי תמיד עפ"י שטיינזלץ
אני נזכר במדרשים על חכמת ילדי ירושלים. במדרשים אלה פוגש אחד מחכמינו המהוללים בילד או בילדה, והם מלמדים אותו לקח. גם במדרש שלנו מלמדים המקומיים לקח את האורח, אלא שהפעם מדובר בנשות אפריקה, המעמידות במבוכה את אלכסנדר מוקדון, השליט והכובש הגדול.
אכן, אלכסנדר הגיע במסעות כיבושיו לארצות רחוקות מאד, ומסעות אלה הניבו אגדות אקסוטיות למכביר. אפריקה, עבור חז"לינו, היתה באמת מעבר להרי החושך, אך אלכסנדר הכל-יכול נאלץ להסתייע בעצותיהם של זקני הנגב כדי להצליח ולהגיע לשם.
עצתם הראשונה של זקני הנגב היא להצטייד בחמורים לוביים. אלה היתה להם תדמית מרשימה במקורותינו. בבבלי בכורות נאמר "שאין לך כל אחד ואחד מישראל (יוצאי מצרים) שלא היו עמו תשעים חמורים לוביים טעונים מכספה וזהבה של מצרים". היה להם שם של בהמות משא חזקות וחסונות. יש הסבורים, כי מדובר היה במין-ביניים בין חמורי הפרא (או ערודי הפרא) לחמורי הבית המבוייתים. גם במסכת שבת במשנה הם מוזכרים: " לובדקס - חמור הבא ממדינת לוד (לוב?), והם קשים וחזקים, וצריכין שמירה יותר משאר חמורים הנמצאים בישוב". על פי זקני הנגב, אותם חמורים לוביים מסוגלים ללכת גם בחושך מוחלט, כמו זה השורר בהרי החושך של אפריקי.
אם כן, המסע לחציית הרי החושך חייב את אלכסנדר להצטייד באותם חמורי משא, אבל גם זה לא הספיק. זקני הנגב ממליצים לאלכסנדר על טריק נוסף, המזכיר לנו את חוט אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, אלא שכאן לא מדובר בכניסה ללבירינט, למבנה שממדיו סבירים, אלא בחציית חבל ארץ גדול והררי. במדרש הכל אפשרי, ואלכסנדר, שהיה גדול באמת, היה לו חבל באורך הרי החושך, וכך הצליח לא רק להיכנס לאותה ארץ, אלא גם לצאת ממנה בשלום.
ומעבר להרי החושך אפשר למצוא את כל הפלאות, שאינן מוכרות בעולמנו המשעמם – כמו ממלכה, ששולטות בה נשים, ר"ל. אלכסנדר המוגבל יודע רק לכבוש, להילחם ולהרוג, ולהפתעתו מסרבות הנשים להילחם בו. הן חכמות דיין להסביר לו מדוע לא כדאי לו להסתבך איתן במלחמה, והוא נאלץ לוותר על תאוות הקרב שלו, ולהתיישב למשא ומתן של שלום עם המקומיות. בקשתו שיביאו לו לחם נובעת, ככל הנראה, ממנהגי כריתות הברית הקדמונים (לחם, מלח, זוכרים?), אך בני המקום מחליטים ללמד את הכובש הזר שיעור נוסף. הם מביאים לו לחם מזהב על שולחן מזהב, רמז לחמדנות בה מצטיינים בדרך כלל מצביאים ולוחמים. הוא אינו מבין את פשר ההתחכמות הזאת, ומבקש הסבר. בתשובתם אומרים לו בני המקום, למעשה: מדוע באת הנה בכלל, אם לא בשביל זהב ושאר אוצרות המדינה?
אלכסנדר נאלץ להודות שנשות אפריקי גברו עליו בחכמה (מה שמלכת שבא לא הצליחה לעשות מול שלמה המלך, החכם באדם), ואת ההודאה בתבוסתו חרת על שער העיר, יוזמה יוצאת דופן, כשחושבים על אותם מלכים שחרתו על אסטלות הניצחון שלהם רק את הצלחותיהם.
האם אלכסנדר הגדול הגיע לאפריקה במסעות כיבושיו? לא בדיוק. מכל רחבי אפריקה, השתלט אלכסנדר רק על מצרים, וזאת לאחר נצחונו על דריווש הפרסי בקרב איסוס, בשנת 332. מצרים, שלא היתה מרוצה מהשלטון הפרסי עליה, נכנעה לאלכסנדר ללא קרב. מעבר לגבולות מצרים, ככל הנראה, לא חדרו צבאות אלכסנדר לתוך היבשת האפריקאית.
בתלמוד הירושלמי מצוי נוסח אחר של המדרש, והוא מספר על ביקורו של אלכסנדר במדינת נשים 'מאחורי הרי החושך', ששמה קרטינגא (קרתגו?), הסמוכה לעיר טוניס.