אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בַּר סִימוֹן: מַעֲשֶׂה הָיָה בְּקִרְיָתֵנוּ, בְּרוּחַ אֶחָד שֶׁהָיָה שָׁרוּי עַל הַמַּעְיָן, בָּא רוּחַ אַחֵר לְהִזְדַּוֵּג לוֹ, וּבִקֵּשׁ לְהוֹצִיאוֹ מִשָּׁם. הָיָה שָׁם חָסִיד אֶחָד וּשְׁמוֹ יוֹסֵי אִישׁ צַיִּתּוֹר. נִגְלָה לוֹ אוֹתוֹ הָרוּחַ. אָמַר לֵיהּ: רַבִּי, הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֲנִי נָתוּן כָּאן, וּבַצָּהֳרַיִם וּבַלַּיְלָה וּבַיּוֹם לֹא הִזַּקְתִּי בְּרִיָּה, וְהָרוּחַ הַזֶּה בָּא עָלַי עַכְשָׁו מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיאֵנִי מִכָּאן, וְלֵשֵׁב הוּא לְהַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. אָמַר לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? אָמַר לוֹ: טְלוּ מַקְלֵיכֶם וּמַגָּלֵּיכֶם, וּצְאוּ עָלָיו בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם וְאִמְרוּ: 'שֶׁלָּנוּ נִצַּח שֶׁלָּנוּ נוֹצֵחַ', וְהוּא בּוֹרֵחַ.עָשׂוּ כֵּן וְהִבְרִיחוּהוּ מִשָּׁם. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁרָאוּ כְּחֶרְדַּת דָּם צָף עַל פְּנֵי הַמַּעְיָן. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: וּמָה אִם דָּבָר שֶׁלֹּא נִבְרָא לְשׁוּם סִיּוּעַ, צָרִיךְ סִיּוּעַ וְסַעַד, בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
תנחומא
עולם השדים והרוחות החז"לי, עולם מגוון מאד הוא. מסתבר, שיש בין היצורים האגדיים האלה גם יצורים שאינם מזיקים. הסֵיפא של המדרש רומז לכך שגיבור הסיפור שלנו גם אינו מועיל בדבר. הוא פשוט רוח הקשור למעיין, כמו שרוחות אחרים שוכנים בחורבות, וקיים אפילו מדרש, המספר על שֵׁד שהשתכן לו בבית המדרש. גם רוחות ושדים זקוקים לבית, והמעיין הוא מקום נהדר לשכון בו. המעיין שבסיפור אינו בתחומי נחלה פרטית של מישהו, ובני אדם יושבים לצידו, נהנים מצל העצים ומקרירות המים, שומעים את פכפוך המעיין, ותוהים אם יש חיים במקום הזה; וכיוון שאדם אינו נראה בסביבה, עולה בדמיון האנושי האפשרות שרוח שוכן במקום.
מספר המעשה הוא ר' ברכיה בר סימון, מגדולי הדור הרביעי של אמוראי ארץ ישראל, שהרבה לספר דברי אגדה. הוא עצמו לא פגש ברוח, אבל שמע על הדבר מפי ר' יוסי איש ציתור, שישב על פתח המעיין (כנראה מעיין הנובע מתוך נִקְבָּה, סיבה טובה להאמין שבפנים הנקבה מתגורר רוח), ואותו רוח, המתגורר במעיין, בא אליו להתלונן. רוח אחר הגיע, וניסה להשתלט על המקום, לשבת בו דרך קבע ולהזיק לבני האדם שיבואו לבקר במעיין. רוח המעיין מעיד על עצמו, שמעולם לא הזיק לבאי המקום, לא בצהריים, לא ביום ולא בלילה (ישנם מזיקים שתחום השפעתם הוא שעות מסוימות ביום, ובעיקר בלילה). וכאן מגיעה ההפתעה: הרוח מבקש מיוסי איש ציתור לגייס את בני האדם ולעזור לו להניס מכאן את הרוח הפולש. ר' יוסי אובד עצות. כיצד יוכלו הוא וחבריו לגרש את אותו מזיק? לרוח המעיין יש תשובה: ישנו לחש, היכול לסייע לבני האדם לגרש את המזיק, והלחש הוא 'שֶׁלָּנוּ נִצַּח, שֶׁלָּנוּ נוֹצֵחַ'. לחשים נגד מזיקים הם מצרך מאד מבוקש בעולם העתיק, ופעמים רבות יש בהם חידוד לשוני כלשהו, כמו החזרה על 'ניצח' ו'נוצח'. החבר'ה מגיעים עם מקלות וּמַגָּלִים (מה שבטוח, בטוח...), מפעילים את הלחש, ומגרשים את הרוח הרע. ליתר ביטחון הם ממתינים לסימן כלשהו להיעלמות האויב, והסימן הנגלה לעיניהם מתואר 'כְּחֶרְדַּת דָּם צָף עַל פְּנֵי הַמַּעְיָן'.
הסיום של המדרש מעניין מאד:
"כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: וּמָה אִם דָּבָר שֶׁלֹּא נִבְרָא לְשׁוּם סִיּוּעַ, צָרִיךְ סִיּוּעַ וְסַעַד, בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה."
מעשיה על שֵׁד יכולה להיות מבדרת, אך לחז"ל חשוב להוציא ממנה לקח נוסף; והם אומרים, במילים שלנו, שאמנם הֵחָלְצוּתָם של בני הקריה למען רוח המעיין, זה שאינו מזיק, אך גם אינו מועיל, ראויה להערכה, אבל יש לזכור, שבני אדם, שתמיד יש בהם פוטנציאל של תרומה לעולם, נמצאים לעתים במצוקה, ושהעזרה להם היא בגדר מצווה גדולה הרבה יותר.
נשים לב לשרשרת המסירה של הסיפור האגדי הזה: חכמים שמעו את הסיפור הזה מפי ר' ברכיה בר סימון, שגם הוא שְׁמָעוֹ מפי יוסי איש ציתור, האיש שפגש ברוח המעיין. כך נוצרת אגדה פנטסטית, שהדמיון רב בה, כנראה, על המציאות, ואפשר להניח שכל תושב הקריה, המגיע עם בנו אל המעיין, חוזר ומספר לו את הסיפור היפה הזה. והרוח? אם תקשיבו לפכפוך המים היוצאים מפתח נקבת המעיין, תוכלו להאמין כי הרוח אסיר התודה שומר עבורנו על המעיין לנצח נצחים.