אַדְרְיָנוֹס מֶלֶךְ רוֹמִי, כֵּוָן שֶׁכָּבַשׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הָלַךְ לוֹ לְרוֹמִי. אָמַר לִבְנֵי פְּלָטוֹרִין (ארמונות) שֶׁלּוֹ: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם שֶׁתַּעֲשׂוּ אוֹתִי אֱלוֹהַּ, שֶׁהֲרֵי כָבַשְׁתִּי אֶת כָּל הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: עֲדַיִן לֹא שָׁלַטְתָּ בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ. הָלַךְ וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְחָזַר לְרוֹמִי. אָמַר לָהֶם: כְּבָר הֶחֱרַבְתִּי עִירוֹ, וְשָׂרַפְתִּי הֵיכָלוֹ, וְהִגְלֵיתִי עַמּוֹ. עֲשׂוּ אוֹתִי אֱלוֹהַּ!
אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה: שְׁלשָׁה פִילוֹסוֹפִין הָיוּ לוֹ. הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ: אֵין אָדָם מוֹרֵד בַּמֶלֶךְ תּוֹךְ פְּלָטוֹרִין שֶׁלּוֹ, אֶלָּא חוּצָה לָהֶן; צֵא מִפְּלָטוֹרִין, שֶׁלּוֹ וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ. הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הוּא בְּרָאָם. צֵא לְךָ מֵהֶם, וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ.
וְהַשֵּׁנִי אָמַר: אֵין אַתָּה יָכוֹל, שֶׁכְּבָר אָמַר לִנְבִיאָיו: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי־שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבֵדוּ יֵאבַדוּ וגו' " (האלהים, אשר לא עשו את השמים ואת הארץ, יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה – ירמיהו י').
וְהַשְּׁלִישִׁי אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמֹד לִי בְּשָׁעָה זוֹ. אָמַר לוֹ: מָה? אָמַר לוֹ: סְפִינָה אַחַת יֵשׁ לִי חוּץ מִשְּׁלשָׁה מִילִין וְהִיא מִטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְכָל אוֹרְיָא (סחורה) שֶׁלִּי בְּתוֹכָהּ. אָמַר לוֹ אַדְרְיָנוֹס: מְשַׁלֵּחַ אֲנִי לִגְיוֹנוֹתַי וּסְפִינוֹתַי לְשָׁם וְיַצִּילוּהָ. אָמַר לוֹ: מָרִי, לָמָה אַתָּה מַטְרִיחַ לִגְיוֹנוֹתֶיךָ וּסְפִינוֹתֶיךָ לְשָׁם? רוּחַ קִמְעָא שַׁגֵּר לְשָׁם, וְאַתָּה מַצִּילָהּ. אָמַר לוֹ: וּמִנַּיִן יֵשׁ לִי רוּחַ לְשַׁגֵּר לְשָׁם? אָמַר לוֹ: רוּחַ אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, וְהֵיאַךְ תֵּעָשֶׂה אֱלוֹהַּ? וְנֶאֱמַר בּוֹ: “כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ” (ישעיהו מ"ב).
נִכְנַס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא זָעוּף. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: הַלָּלוּ הִטְעוּ אוֹתְךָ, שֶׁתּוּכַל לֵעָשׂוֹת אֱלוֹהַּ. אַתָּה מֶלֶךְ גָּדוֹל וְגִבּוֹר, וְהַכֹּל בְּיָדֶךָ. אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ דָבָר אֶחָד: תֶּן לוֹ פִקְדוֹנוֹ, וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ. אָמַר לָהּ: מַהוּ פִקְדוֹנוֹ? אָמְרָה לוֹ: הַנָּפֶשׁ. אָמַר לָהּ: אִם תֵּצֵא נַפְשִׁי, מָה אֶעֱשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּךָ אִי אַתָּה שׁוֹלֵט בָּהּ, וְנֶאֱמַר: “אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת” (קהלת ח') – וְהֵיאַךְ תֵּעָשֶׂה אֱלוֹהַּ? וְאַתָּה אָדָם, וְלֹא אֵל!
תנחומא בראשית; מדרש הגדול
נתחיל בתיקון עובדות היסטוריות: אדריאנוס לא היה הקיסר הרומי שהחריב את המקדש, אלא אספסיאנוס ובנו טיטוס. אדריאנוס זכור לשמצה בהיסטוריה היהודית כמדכא מרד בר כוכבא וכמייסד איליה קפיטולינה, העיר הרומית שהוקמה על חורבות ירושלים. אגב, בהיסטוריה הרומית נחשב אדריאנוס לאחד הקיסרים היותר טובים.
פולחן הקיסר הרומי כאל לא החל עם אדריאנוס. ימיו כמעט כימי הקיסרות עצמה. ראשון הקיסרים שהוכתר כאל היה יוליוס קיסר. ההכרזה על אלוהותו התרחשה אחרי רציחתו. יורשו אוגוסטוס הכריז על עצמו כאל, ומכאן ואילך נהוג היה ברומא פולחן הקיסרים.
מכאן, שלפנינו אגדה, המשתמשת במוטיבים מההיסטוריה, ומעבדת אותם לספרות דמיונית.
על פי אגדה זו, רצונו של אדריאנוס להפוך לאל נבלם על ידי אנשיו, ובטיעונים, המשווים את מגבלות בן-האנוש לעוצמתו האינסופית של האל – אותו אל, הקיים בתרבות האמונית היהודית. תחילה אומרים לאדריאנוס אנשיו, כי עדיין לא שלט בעירו של האל, ירושלים, ובביתו, בית המקדש. בנימוק זה חבויה הדעה (של חז"ל, כמובן), כי אלוהים יש רק אחד, והוא אלוהי היהודים. גישה זו סותרת, כמובן, את הדת הפגאנית הרומית, המכירה באלים רבים, ועל כן יכולה היא לקבל גם אלים חדשים, כמו הקיסרים הרומיים. אדריאנוס מחליט להסיר את הנימוק הזה מסדר היום – הולך לירושלים, מחריב אותה ואת בית המקדש.
אנשיו של אדריאנוס נותרים ללא תגובה, ועל כן נחלצים למערכה שלושה פילוסופים רומיים. הם כבר מביאים נימוקים תיאולוגיים המתנגדים להפיכת בן-אנוש, אפילו יהיה קיסר, לאלוה.
הראשון קובע כי משאלתו של אדריאנוס היא, למעשה, מרד באל הנוכחי (הוא, כמובן, האל של חז"ל). רעיון זה מבוסס על האמונה, כי אלוהים יש רק אחד. על פי הידע ההיסטורי של אותו פילוסוף, מרד ניתן לבצע רק אם יוצא המורד מתחום שלטונו של המלך הנוכחי. תחום שלטונו של האל הנוכחי הוא עולם ומלואו, שכן אלוהים ברא את השמים ואת הארץ. מרידה באל זה תתאפשר רק אם יצא אדריאנוס אל מחוץ לתחומי העולם – משימה בלתי אפשרית גם לשליטה הגדול של אימפריה.
הפילוסוף השני מצטט את ירמיהו, שאומר בשם ה', כי אותם אלים, שלא בראו את השמים והארץ, עתידים להיכחד. לפנינו עוד טיעון, המתבסס על התנ"ך של אותו עם יהודי קטן, שמאמין, כי ישנו רק אל אחד, והוא ברא את העולם כולו. לשים את הדברים האלה בפיו של פילוסוף רומי זו העזה ספרותית רצינית למדי.
השלישי מציג את טענתו בסגנון של משל. כמו נתן הנביא, או האשה החכמה מתקוע, הוא מביא סיפור אישי לכאורה, ומבקש מהקיסר לעזור לו. הסיפור הוא על ספינה שלו, שנסחפה בים, והיא עלולה לטבוע ולאבד את כל הסחורה שעליה. אדריאנוס אומר לפילוסוף, כי הוא ישלח בספינות את לגיונותיו, שיגיעו אל הספינה במצוקה, ויצילו אותה מטביעה. שואל אותו הפילוסוף: אינך יכול לשלוח רוח, שתכוון את הספינה שלי לחוף מבטחים? – אין לי יכולת כזאת של שליחת רוח – עונה לו אדריאנוס. – זה מה שאֵל יכול לעשות, ואתה אינך אל! – עונה הפילוסוף.
באימפריה הרומית יש הירארכיה, ואת מה שמנסים הפילוסופים לומר למלך שלהם יכול אדריאנוס לקבל או לדחות – כמו חלומו הרטוב של יוזם ההפיכה המשטרית, שלאחריה תהיה לכל שר הסמכות לקבל או לדחות את היעוץ המשפטי שהוא מקבל. אדריאנוס הולך הביתה, אבל שם בבית נמצאת הפוסקת האחרונה (ממש כמו אצלנו), היא אשת הקיסר. היא לא חוששת לומר לו בפנים מה שהיא חושבת על המשאלה שלו להפוך לאל. לדעתה, מי שהציע לו את הרפורמה הזאת הטעה אותו. הוא אינו יכול להפוך לאל. כדי לשכנע אותו גם היא שולפת מעין משל. – כדי להשתחרר משליטתו של המלך הנוכחי, הוא אלוהים, עליך להחזיר לו פיקדון שהוא הפקיד אצלך. – ומהו אותו פיקדון? – שואל אדריאנוס. – הנפש שלך! כל בן-אנוש מחזיק בנשמה כפיקדון זמני בלבד, שניתן לו מידי אלוהים. – אבל איך אחיה, אם אשיב לאלוהים את הנשמה? – שואל אדריאנוס. – הוא אשר אמרתי – אומרת האישה – אותה זמניות של חיי הנשמה בקרבך היא ההבדל בינך לבין אל. אתה אדם, ולא אל!
באמת נחמד, שאת המילה האחרונה בסיפור הזה אומרת אישה.