"אַשְׁרֵי הָאִישׁ". מְדֻבָּר בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן: אַשְּׁרֵינִי אִם לֹא עָמַדְתִּי בִּדְרָכָיו שֶׁל נָחָשׁ, וְאַשְׁרַי אִם לֹא יָשַׁבְתִּי בְּמוֹשָׁבָהּ שֶׁל לֵיצָנוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: אָמַר הַנָּחָשׁ לְשׁוֹן הָרַע עַל בּוֹרְאוֹ. אָמַר לְחַוָּה: מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין מִן הָעֵץ הַזֶּה? אָמְרָה לוֹ: כֵּן צִוָּה לָנוּ הקב"ה, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ, וְשֶׁלֹּא לִיגַע בּוֹ, וְשֶׁלֹּא לִקְרַב אֶצְלוֹ. מֶה עָשָׂה הַנָּחָשׁ? נָטַל אֶת חַוָּה, דְּחָפָה עָלָיו, וְלֹא מֵתָה; והקב"ה לֹא צִוָּה אֶלָּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל, וְהוֹסִיפָה (חַוָּה) עַל הַדִּבּוּר. אָמַר לָהּ הַנָּחָשׁ: מִן הָעֵץ הַזֶּה אָכַל הַמָּקוֹם, וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, וְאִם אַתֶּם אוֹכְלִין מִמֶּנּוּ, אַתֶּם יְכוֹלִים לִבְראוֹת עוֹלָם כְּמוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית ג ה): "וַהֲיִיתֶם כָּאֱלֹקִים". אֶלָּא כָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ. מִכָּאן שֶׁהָיָה לֵיצָן.
מדרש תהלים
מזמור א' בתהלים פותח בפסוק:
אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
ספר 'מדרש תהלים', הידוע גם בשם 'שוחר טוב', יש בו כמה מדרשים על הפסוק הידוע הזה. המדרש שלפנינו מנסה לענות על כמה שאלות: מיהו אותו 'איש'? מיהם הרשעים, שאותו איש לא הלך בעצתם? מהי עצתם של אותם רשעים? מהו מושב לצים, ומהי ליצנות?
על פי המדרש הזה, האיש הזה הוא האיש הראשון בהיסטוריה האנושית, הלא הוא אדם הראשון. את דבריו שלו אנו שומעים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים", כשכוונתו היא הבעת חרטה על שהלך בעצת רשעים. אילו לא הלך בעצתם – היה מאושר.
ומיהו הרשע האולטימטיבי, שלעצתו שעה אדם הראשון? כמובן, הנחש. עצתו היתה למרוד באלוהים ולאכול מפרי עץ הדעת. כדי לשכנע את האדם לעשות זאת נוקט הנחש בדרכי ליצנות. ליצנות אינה מלאכתו של ליצן הקרקס, שתפקידו העיקרי הוא לשעשע את רואיו. ליצנות היא דרך מתוחכמת להביא אותך לכפור בדת ולמרוד בעיקריה. היושבים במושב לצים אינם מבלים את זמנם בדברי הבל, אלא מפתים את הצדיקים התמימים באמצעות ההיגיון העקום שלהם, ומביאים אותם לעזוב את דרכי ה' ואת תורתו. בתקופתם של חז"ל אפשר היה בהחלט לייחס למינים, לנוצרים הראשונים, ליצנות. התיאולוגיה שלהם איימה על הסדר הישן של היהדות.
כיצד מביא הנחש את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת? הוא ניגש אל חוה תחילה, מתוך הנחה שאותה יהיה לו קל יותר לסבך... הוא פונה אליה בשאלה תמימה לכאורה: 'מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין מִן הָעֵץ הַזֶּה?'. התשובה הנכונה היתה צריכה להיות: מפני שאלוהים איים עלינו במוות אם נאכל מפרי העץ. אבל חוה נכשלת בלשונה, ומוסיפה פרטים שלא נאמרו לה. היא אומרת כי נאסר עליה אפילו לגעת בעץ, או אפילו להתקרב אליו. בזאת היא רוצה להדגיש עד כמה חמורה היתה האזהרה האלוהית. אלא שבמקרה זה, 'כל המוסיף גורע'. חוה מספקת לנחש את קצה החוט, שימשוך אותה אל מעשה החטא. הנחש מוכיח לה, שמאום לא קרה לה אחרי שהוא דחף אותה עד למגע עם העץ. והיכן הוא אותו היגיון עקום, עליו דיברנו קודם לכן? אם כשקרבנו אל העץ ואף נגענו בו לא ארע לנו דבר – הרי שאזהרתו של אלוהים היא אזהרת סרק, ועל כן, אם גם נאכל מפרי העץ, לא יאונה לנו דבר... יתרה מכך: הנחש טוען, כי המניע של אלוהים בהטלת האיסור הזה הוא אחר, וכי אלוהים הסתיר בכוונה מניע זה מחוה ומאדם. האכילה מפרי העץ תעניק לבני האדם יכולת לברוא, כמו זו שיש לאלוהים. זה הפירוש המדרשי של 'והייתם כאלוהים'. יכולת בריאה היא דבר מפתה מאד, ואמירתו של הנחש, כי אלוהים הסתיר מאדם ומחוה את העניין הזה הביאו אותם להרהר ולערער אחר הצו האלוהי. מדוע נִשָּׁמַע לו, לאל, אם הוא אינו מדבר אלינו ביושר, מתוך גילוי לב?
אלה דברי הליצנות של הנחש, ואדם, שקיבל דברים אלה מכלי שני, מחוה, הביע חרטה על שהלך בעצת הנחש הרשע.
ולנו נותר לתהות עוד על שתי שאלות: מהי הסיבה האמיתית מאחורי האיסור האלוהי לאכול מפרי עץ הדעת? והאם יש בכלל לחפש מניעים אצל האל?