ר' חֲנִינָא וְר' יוֹנָתָן הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִגִּיעוּ לְאוֹתָם שְׁנֵי שְׁבִילִים. אֶחָד הָיָה פָּתוּחַ לְפֶתַח שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֶחָד הָיָה פָּתוּחַ לְפֶתַח שֶׁל בֵּית זוֹנוֹת. אָמַר לוֹ אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: נֵלֵךְ עַל הַפֶּתַח, שֶׁמּוֹלִיךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, לְפִי שֶׁנִּשְׁחַט יִצְרוֹ - שֶׁאֵין יֵצֶר זֶה תַּקִּיף כְּבָר. אָמַר לוֹ הָאַחֵר: לְהֵפֶךְ, נֵלֵךְ עַל פֶּתַח בֵּית הַזּוֹנוֹת, נִכְפֶּה אֶת יִצְרֵנוּ, וּנְקַבֵּל שָׂכָר עַל כָּךְ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְשָׁם, רָאוּ אוֹתָם הַזּוֹנוֹת, נִכְנְעוּ מִפְּנֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ פְּנִימָה לִמְקוֹמוֹתֵיהֶן, מִפְּנֵי כְּבוֹדָם.
אָמַר לוֹ הָרִאשׁוֹן: מִנַּיִן לְךָ, שֶׁהַזּוֹנוֹת הֵן שֶׁתִּתְבַּיֵּשְׁנָה מִפָּנֵינוּ? אָמַר לוֹ: כָּתוּב: "מְזִמָּה תִּשְׁמָר עָלֶיךָ, תְּבוּנָה תִּנְצְרֶכָּה" (מִשְׁלֵי ב, יא), כְּלוֹמַר, הַתּוֹרָה הִיא תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ.
בבלי עבודה זרה עפ"י שטיינזלץ
איזה חטא גדול יותר? ביקור בבית זונות או מעשה של עבודה זרה? חז"ל, שקבעו כי על שלושה דברים ייהרג אדם ולא יעבור, והם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, ככל הנראה לא ראו בצריכת זנות חטא בדרגה א', אבל חטא זה איים עליהם מאד בשל פיתויי היצר המיני, שהיו עבור רובם משהו מוכר מאד, בעוד קל היה להם הרבה יותר להתרחק מדרכי הגויים.
וכך מעמת הסיפור הקצר שלפנינו את שני החכמים ר' חנינא ור' יונתן עם הצורך לבחור באחת מהדרכים – לעבור על פתחו של בית עבודה זרה, או על פתחו של בית זונות. וכמו שהקדמנו והסברנו, את צמד הרעים מעסיקות שתי שאלות – מידת החטא בכל אחת מהבחירות, ועוצמת הפיתוי בכל אחת מהן. כמו בסיפור טוב, אפשרות בחירה שלישית אינה בנמצא.
מדוע מציע אחד החכמים לבחור בדרך, העוברת על פתחו של בית עבודה זרה? 'לְפִי שֶׁנִּשְׁחַט יִצְרוֹ', כלומר אין פיתוי גדול במנהגי עבודה זרה, כלומר אין קושי בוויתור עליהם.
אני זוכר סיפורים, שסיפרה לי אמי זכרונה לברכה על ילדותה בעיירה כפרית בגרמניה. בין הפיתויים שהיא זכרה כילדה יהודיה יחידה, החיה בין נוצרים, היו אירועי החג בכנסיה השכנה, שהיה בהם גם צבע, גם טעם, גם צליל וגם ריח, שמשכו אותה כילדה קטנה. הוריה ניסו להניא אותה מכניסה לכנסיה. חז"ל היו כוללים עוונות קטנים אלה במושג 'עבודה זרה'.
מדוע סבור החכם השני אחרת, והוא מציע לבחור בדרך, העוברת על פתחו של בית זונות? הנימוק שלו מעניין. הפיתוי להיכנס פנימה ולטעום מן הפרי האסור הוא פיתוי גדול מאד – אומר הבחור – אבל ככל שגדול היצר, כך אנחנו חזקים לעמוד בפניו, וכאשר נעשה זאת, נזכה בגמול רב יותר משמיים. כלומר, להתגרות ביצרים אסורים ולנצחם – זה עסק מוצלח!
המעשייה הקצרה הזאת מסתיימת עם חיוך: הזונות רואות את שני בחורי הישיבה החמודים, ומפאת כבודם הן ממהרות להיכנס פנימה ולהסתתר מפניהם. לא היתה התמודדות עם יצר, ועל כן (לא נאמר, אבל ברור מאד...) גם אין גמול!
את הקרדיט על המעשה המנומס של הזונות אין תלמידי החכמים מעניקים להן. הם בטוחים, שהתורה – היא ששמרה עליהם. כך גם סבורים בחורי הישיבות, שנקלעים ברוב טיפשותם לצרות צרורות במדבר יהודה – בלי כובע, בלי מים ובלי הכרת השטח, וכאשר הם ניצלים בזכות צוותי החילוץ שלנו, הם אומרים להם, שאלוהים שמר עליהם...