אוֹתָם שְׁנֵי כּוּשִׁיִּים, שֶׁהָיוּ עֹמְדִים לִפְנֵי שְׁלֹמֹה, "אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא" (מְלָכִים א' ד, ג), וְסוֹפְרִים שֶׁל שְׁלֹמֹה הָיוּ. יוֹם אֶחָד רָאָה שְׁלֹמֹה אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁהוּא עָצוּב. אָמַר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה עָצוּב? אָמַר לוֹ: שֶׁרוֹצִים מִמֶּנִּי שֶׁאֶקַּח אֶת נַפְשָׁם שֶׁל שְׁנֵי הַכּוּשִׁים הַיּוֹשְׁבִים כָּאן. מָסַר אוֹתָם שְׁלֹמֹה לַשְּׂעִירִים, הַשֵּׁדִים שֶׁהָיוּ מְשַׁמְּשִׁים אֶת שְׁלֹמֹה, וְשָׁלַח אוֹתָם עַל יְדֵיהֶם לִמְחוֹז לוּז, שֶׁשָּׁם אֵין שְׁלִיטָה לַמָּוֶת. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לִמְחוֹז לוּז מֵתוֹ.
לְמָחָר רָאָה שְׁלֹמֹה אֶת מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁהוּא שָׂמֵחַ. אָמַר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה שָׂמֵחַ? אָמַר לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת: בַּמָּקוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנִּי שֶׁאֶקָּחֵם מִשָּׁם, לְשָׁם שָׁלַחְתָּ אוֹתָם! שֶׁכֵּן הוֹרוּ לוֹ לִטֹּל אֶת נַפְשָׁם בִּמְחוֹז לוּז, וּמֵאַחַר וְהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּבֵית שְׁלֹמֹה, לֹא הָיְתָה לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְבַצֵּעַ אֶת שֶׁהֻטַּל עָלָיו, וּלְכָךְ הָיָה עָצֵב בַּתְּחִלָּה. וְכָךְ נִתְּנָה לוֹ הַהִזְדַּמְּנוּת לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְנָטַל אֶת נַפְשָׁם, וּבְשֶׁל כָּךְ הָיָה שָׂמֵחַ. מִיַּד פָּתַח שְׁלֹמֹה וְאָמַר: רַגְלָיו שֶׁל אָדָם הֵן עֲרֵבוֹת בּוֹ, לְמָקוֹם שֶׁהוּא מִתְבַּקֵּשׁ, לְשָׁם הֵן מוֹבִילוֹת אוֹתוֹ.
בבלי סוכה
פרק ד' במלכים א' מפרט את שמותיהם של נושאי המשרות השונות בממלכתו הגדולה והמפוארת של המלך שלמה, וכך מתחיל הפרק:
א וַיְהִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. ב וְאֵלֶּה הַשָּׂרִים אֲשֶׁר לוֹ: עֲזַרְיָהוּ בֶן צָדוֹק הַכֹּהֵן ג אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא סֹפְרִים, יְהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד הַמַּזְכִּיר. ד וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע עַל הַצָּבָא, וְצָדוֹק וְאֶבְיָתָר כֹּהֲנִים...
חז"ל מחליטים כי הסופרים אליחורף ואחיה בני שישא הם כושיים (כושיים מגיעים מאפריקה החמה, ומדוע ייקרא אחד מהם אליחורף דוקא?). נחמד לקרוא אגדות שנרקמו סביב אישים, שכל הידוע להם הוא מרשימה יבשה ולקונית.
על קשריו של שלמה עם השדים ושאר יצורי האופל האקסוטיים הרבו חז"ל לכתוב. מלכם של השדים, אשמדאי שמו, אף הצליח להפיל את שלמה מכסאו ולהופיע ככפיל שלו לתקופה ארוכה, בה הסתובב שלמה האמיתי בכפרים ובעיירות, כשהוא מנסה לשכנע את שומעיו: אני שלמה הייתי מלך בישראל.
ובכן, פוגש שלמה את מלאך המוות, עוד אחד מיצורי האופל, שלמלך היתה הזכות לראות אותם ואף לדבר איתם. מלאך המוות נשלח לקחת את נשמותיהם של שני הכושיים, סופרי המלך, אך אין לו שליטה עליהם בחצר שלמה. שלמה מבחין שפניו של מלאך המוות עצובות, ובפרץ של אמפתיה הוא שואל לסיבת אותו עצב. מלאך המוות מגלה לשלמה מדוע הוא מבואס כל כך, ושלמה, החושב עצמו לחכם, מחליט להתחכם ולשלוח את השניים למחוז לוז (לוז היה שמה הראשון של בית-אל. האם הכוונה למקום אחר, בפריפריה הממלכתית של שלמה?), שם, לדעתו, אין למוות שלטון. את המשימה להביא את השניים למחוז לוז מטיל שלמה על שעירים, עוד יצורים שדיים, המשרתים את המלך מפעם לפעם.
ובכן, שלמה צריך לגלות את עובדות החיים: למוות יש שליטה בכל מקום. דווקא בחצר המלך מתקשה מלאך המוות לבצע את שליחותו, אולי משום שהשניים הם סופרי המלך, וככאלה יש להם חסינות פרלמנטרית... אז שלמה שולח את אליחורף ואחיה הכושים למחוז לוז, ולמרה הפלא – דווקא שניהם מוצאים את מותם, כמו שהתקשורת שלנו אוהבת לנסח... מלאך המוות היה חכם, או ערמומי, יותר משלמה. אולי הוא נטע בלב המלך את הרעיון להרחיק את השניים למחוז לוז דווקא. זו הסיבה שהוא לא גילה למלך, שמלכתחילה המשימה היתה לקחתם ממחוז לוז...
שלמה לומד כמה לקחים מהסיפור המוזר הזה: למוות יש שליטה בכל מקום. חוכמתו שלו – מוגבלת. לא כדאי להסתבך עם מלאך המוות. את שנקבע בגורל, או מידי שמיים, אין האדם, ואפילו מלך, יכול לשנות. הסיפור מוליד פתגם, המבטא זאת יפה: 'רַגְלָיו שֶׁל אָדָם הֵן עֲרֵבוֹת בּוֹ, לְמָקוֹם שֶׁהוּא מִתְבַּקֵּשׁ, לְשָׁם הֵן מוֹבִילוֹת אוֹתוֹ'. פתגם זה מנוגד לפתגמו של הלל – ' למקום שאני אוהב — שם רגלי מוליכות אותי', מה ששב ומוכיח לנו, כי פתגמים אינם אקסיומות.