אמר רב חִסְדָּא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא:
אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה; כַּת לֵצִים, כַּת שַׁקָּרִים, כַּת חֲנֵפִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.
כַּת לֵצִים, דִּכְתִיב: (הושע ז) "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים". כַּת שַׁקָּרִים, דִּכְתִיב: (תהלים קא) "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". כַּת חֲנֵפִים, דִּכְתִיב: (איוב יג) "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא". כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב: (תהלים ה) "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, צַדִּיק אַתָּה ה' לֹא (יהיה) [יָגוּר] בִּמְגוּרְךָ רָע".
(בבלי סוטה)
רב חִסְדָא הכהן (217–309) היה אמורא בבלי, אשר חי בדור השני והשלישי של תקופת האמוראים, במאה השלישית והרביעית. מן האמוראים הבולטים בדורו, דיין וראש ישיבת סורא. הוא מצטט את רבי ירמיהו בר אבא, בן דור אחד קודם לאמוראי בבל.
הוא מתייחס לארבעה סוגי בני אדם, שאינם ראויים לקבל פני שכינה, יהא הדבר אשר יהיה. על פי אחד הפרשנים, אין הם מקבלים פני שכינה, כלומר, מעכבים ומבלבלים את המחשבה בתפילה ובעת רצונו של האדם להידבק באל הם מעוררים מחשבות זרות. אנו נגלה כי מעשיהם של אותם בני אדם גורמים נזק בעיקר לחברה וליכולתה לתפקד.
הלֵצִים הם אנשים העוסקים בלעג ובביזוי הזולת, או המתגרים במנהגי הדת. על פי 'ספר המידות': "הלץ לועג על דברי בני אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד; ולועג בעניים, לא שֶׁיִּתֵּן בהם מום, אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה. או לפעמים בא מחמת שלווה ורוב תענוג".
הַשַּׁקָּרִים הם אנשים, הרגילים לשקר, גם בעניינים רציניים. על פי 'ספר המידות' לברסלב, מי שאין לו בטחון הוא דובר שקרים, ועל ידי שקרים אין יכול לבטוח בָּאֱמֶת.
החנפים הם המנסים למצוא חן בעיני הזולת על-ידי ייפוי המציאות ועל ידי חלוקת מחמאות לזולתם, גם כשאינה מוצדקת. "מי שהוא מכיר בחברו שהוא רשע ורמאי, ושהוא מוציא שם רע על הַכְּשֵׁרִים, ושהוא גוזל ממון חברו – ובא זה ומחניף לו. ולא די שהוא מחניף לו ומשבחו, אלא שהוא מחליק לו לשון ויאמר: "לא פעלת אוון במה שעשית" – בדבר הזה יש כמה עבירות והרבה עונשין (על פי 'אורחות צדיקים')".
מְסַפְּרֵי לְשוֹן הָרָע מזיקים לאותם אנשים, עליהם הם מפיצים רכילות שלילית, גם אם היא מבוססת על עובדות. האיסור מן התורה הוא סיפור על אדם או קבוצת אנשים דבר אמיתי, שהוא רע או מזיק לאדם. אין צורך ששני התנאים יתמלאו, כדי שדיבור ייחשב לשון הרע.
בספרי המוסר השונים יש פירוט רב לכל אחת מהקטגוריות האלה, ולא נוכל להציג כאן את כל הפירוט הזה, אבל די בקלות ניתן להבחין שארבעה סוגים אלה יש בהם מן המשותף – הפגיעה בערך האמת. ערך זה נוגע בכל כך הרבה יחסי גומלין בין אנשים בחברה. היעדרה של האמת פוגע באמון, בביטחון העצמי של האנשים, בכבודם העצמי, בנכונותם לשתף פעולה ובתקשורת הבין-אישית. תקופתנו ממחישה לנו הרבה מהנזקים שנגרמים לחברה שלנו בשל הקלות שבה מופצים דברי כזב בתקשורת, שכתוצאה מכך הולך ויורד האמון של אזרחי המדינה במוסדות השלטון ובתקשורת. לאורך זמן מתרגלים חלק מהאנשים, שגדלו באווירה כזאת, ש'האמת היא יחסית', לכאורה.