'שִׂים נָא כָּבוֹד לַה

"אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי" (יְהוֹשֻׁעַ ז, כ). שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: 'הִתְוַדֵּה!', שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין, שֶׁכָּל הַמִּתְוַדֶּה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַדּוֹת, אוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר: 'תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנֹתַי', שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּעָכָן, שֶׁאָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה', וְתֵן לוֹ תּוֹדָה. וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר: אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי", וּמִנַּיִן שֶׁכִּפֵּר לוֹ וִדּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ: מֶה עֲכַרְתָּנוּ? יַעְכָּרְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה". הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לעוה"ב.

ילקוט שמעוני

דרך סיפורו של עכן אנו למדים על חלק ממנהגי ההוצאה להורג בסקילה, על פי חז"ל. באיזו מידה נתקיים בכלל הדין הזה – לא ברור, שכן רוב תקופת בית שני היתה יהודה תחת שלטון זר – פרסי, יווני ורומאי, וקרוב לוודאי שהשלטון הזר לא התיר לבתי הדין היהודיים חופש פעולה כל כך נרחב, כמו הוצאות להורג. יתכן שאותם סיפורים תנאיים ותלמודיים אודות פסקי דין מוות של הסנהדרין (כמה מהם מופיעים במסכת סנהדרין) נועדו לטפח את הגאווה על אותו חופש פעולה ועצמאות, שאולי היו לנו ואולי לא.

דעתם של חז"ל על הוצאות להורג היתה מחולקת, אך הקו הדומיננטי היה נגד נקיטת צעד בלתי הפיך זה, ככתוב במשנה, מסכת מכות:

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים: אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין, לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם.

אחת מדרכי ההוצאה להורג, שנועדה לעבירות החמורות ביותר, היתה בסקילה – גזר דין אכזרי במיוחד, שציבור שלם לוקח בו חלק. לפני הסקילה מציעים לו, לנידון למוות, להתוודות, כלומר להודות באשמתו ולהצדיק עליו את הדין. המתוודה, על פי חז"ל, יש לו חלק לעולם הבא. זו דרכם של חז"ל להמתיק את הדין מעט, ואולי אף לשחרר עצמם מהאשמה הנוראה של המתת אדם.

העומד להיות מומת בסקילה היה, בודאי, תחת הלם נפשי קשה, ולעתים היו נותנים לו סם מהול ביין, כדי לטשטש את חושיו. במצב זה היה, לבטח, קשה להוציא ממנו וידוי עצמאי, ועל כן נקבע נוסח, אותו היו מקריאים בפני הנידון למוות, והוא היה חוזר על הדברים.