אִשָּׁה אַחַת בָּאָה אֵצֶל רַבִּי, וְאָמְרָה לוֹ: נֶאֱנַסְתִּי. אָמַר לָהּ: וְלֹא עָרַב לָךְ? אָמְרָה לוֹ: וְאִם יִטְבּוֹל אָדָם אֶצְבָּעוֹ, וְיִתְּנֶנָּה לְתוֹךְ פִּיךָ בְּיוֹם־הַכִּפּוּרִים, שֶׁמָּא אֵינוֹ רַע לְךָ, וּבְסוֹף אֵינוֹ עָרַב לְךָ? וְקִבְּלָה.
במדבר רבה עפ"י ספר האגדה
מה רוצה אישה, הבאה אל רב גדול בתורה (ר' יהודה הנשיא), ואומרת לו: נאנסתי? היא מבקשת דין צדק. רבי יכול להעמיד בית-דין, שישפוט את האנס, וישית עליו את העונש, הכתוב בתורה. המדרש הלקוני שלפנינו אינו מספר לנו אם הכירה האישה את האנס. בבואה לפני רבי, יתכן שהיא יודעת שהאנס הוא אחד מתלמידיו. המדרש גם אינו מספר לנו אם האישה נשואה או רווקה. מדוע אין היא באה אל רבי בלוויית אב או אח או בעל? האם בני משפחתה יודעים על האונס? כל זה אינו מסופר לנו, משום שמסר הסיפור אינו בתחום ההלכתי, אלא המוסרי.
רבי, איש מורם מעם, גם במעמד וגם בנכסים, רחוק מרחק אסטרונומי מלהבין באיזו מצוקה נמצאת האישה. מה שיידרש ממנו, אם יקבל את גרסת האישה, יהיה קשה, מביך ולא מתגמל. לוּ אפשר היה להשתיק את הפרשה, היה רבי מעדיף זאת. הוא מעוניין לא לקדם את המהלך, והוא בוחר בתגובה המזעזעת, המקוממת, תגובה שהיא שְׁאֵלָה: 'וְלֹא עָרַב לָךְ?'
מה מקווה רבי להשיג בתגובתו זו? להביך את האישה ולסבך אותה באשמת האונס. זו האשמת הקורבן הכל כך מוכרת ולא צודקת. על פי מה שרבי מקווה להוכיח, לכאורה, האישה היתה שותפה למעשה. יתכן שהיא שיתפה פעולה עם חיזורו של הגבר, נתנה לו להבין שהיא מסכימה עם מעשהו, אפילו נהנתה מחוויית החיזור, עד לרגע שהיא נבהלה מהעתיד להתרחש, וסירבה למהלך הסופי. יתכן אפילו, שהיא נהנתה מכל רגע, ורק לאחר שנסתיים הכל, היא הבינה לאיזו צרה נקלעה, ובחרה לספר לעצמה ולרבי, שזה היה אונס.
האישה אינה טיפשה. היא יודעת, שאפילו אונס יכול לספק ריגושים גופניים, כאלה שמלכתחילה לא חפצה בהם. האישה אינה נרתעת מסמכותו של רבי. הוא, כגבר, יכול להבין רק חלק ממגוון הרגשות המציפים אישה בשעה קשה זו. היא בוחרת להעביר את הכדור אליו, ולאלץ אותו לחוות חוויה רגשית דומה, שתביא אותו להבנה של המצב, בו היתה שרויה היא. בתבונתה היא מעתיקה את הסיטואציה לתחום אחר, כזה שלבטח מוכר וחשוב לרבי. היא אומרת לו: 'וְאִם יִטְבּוֹל אָדָם אֶצְבָּעוֹ, וְיִתְּנֶנָּה לְתוֹךְ פִּיךָ בְּיוֹם־הַכִּפּוּרִים, שֶׁמָּא אֵינוֹ רַע לְךָ, וּבְסוֹף אֵינוֹ עָרַב לְךָ?'. במה דומה סיטואציה דמיונית זו לחוויית האונס? ביום הכיפורים, שבו הצום אינו רק מצוקה גופנית, אלא גם חוויה של קדושה, עדיין יש לו, לגוף, צרכים ותשוקות משלו, כאלה, שאולי ניתן להתגבר עליהן בהחלטה למשוך את הצום עד סופו של יום, אבל אם יאנוס אותך מישהו לאכול – הגוף יגיב בתשוקה ובסיפוק, שיתערבבו בבושה ובתחושת החטא הנוראה של שבירת הצום ביום הקדוש. מה גובר על מה? בשני המצבים תגבר תחושת החטא וההיפגעות על רגשות הגוף. על כן, השאלה 'וְלֹא עָרַב לָךְ?' אינה הוגנת.
נוסיף עוד, כי עדויותיהן של נשים, שעברו אונס, ממחישות את היעדר כל תחושת עונג גופני, כאשר המעשה המיני נכפה עליהן בכוח. התחושות הדומיננטיות הן של השפלה ושל חוסר אונים. האישה אינה בוחרת לומר זאת לרבי, אולי משום שהיא יודעת, שאין סיכוי שהוא יבין את הדבר. הוא בן לחברה פטריארכלית, הרואה באישה קניינו של הגבר. רגשותיה של האישה, כמו גם צרכיה וזכויותיה, אינם מֻכָּרִים, תרתי משמע.
המדרש מסיים במילה אחת קצרה, בתארו את תגובת רבי למתקפה המחוכמת של האישה: 'וְקִבְּלָה'. לצפות ממנו שיתנצל – לא אצל ר' יהודה הנשיא. יהודה אחר, בנו של יעקב אבינו, הגיב תגובה הולמת יותר מבחינה מוסרית, באומרו: 'צָדְקָה מִמֶּנִי' אחרי השיעור, שלימדה אותו תמר כלתו.