אָמַר רַ' יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיה סא, ח)? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס. אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים! אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, וַהֲלֹא כָּל הַמֶּכֶס כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא! אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ כָּל עוֹבְרֵי דְּרָכִים, וְלֹא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַר: "כִּי אֲנִי ה' ... שׂנֵא גָּזֵל בְּעוֹלָה" – מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ בָּנַי, וְיַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַגָּזֵל.
בבלי סוכה
לפעמים המשל חשוב מהנמשל. משלים רבים המופיעים בתלמוד מדברים על מלך בשר ודם, כשהנמשל הוא תמיד אלוהים. משלים אלה בדרך כלל מנסים לומר לנו משהו על אלוהים ועל יחסו אלינו, נתיניו של מלך מלכי המלכים. גם במשל זה רוצים חז"ל לומר לנו שאלוהים אוהב משפט וצדק מהסיבה שבזאת יתן דוגמה למאמיניו בני האדם, ובעקבותיה גם הם ישליטו צדק ומשפט בחייהם.
ובכל זאת, למרות האמירה המעניינת הזאת, אני מעדיף להישאר במשל ולעסוק ברעיון, שמלכים ושליטים אחרים נקראים לתת דוגמה לציבור אותו הם מנהיגים, ובמשל שלנו – לשלם מסים ומכסים כמו כל אזרח. תמהונם של עבדי המלך על מנהגו לשלם מכס ככל אדם נובע מכך, שאוצר הממלכה, אליו נכנסו מיסי הנתינים, היה גם אוצרו הפרטי של המלך של אותם ימים רחוקים. אם כן, מה ההיגיון לשלם מכס, שייכנס חזרה אל אוצרך שלך? אומרים חז"ל בשמו של אותו מלך בשר ודם: "מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ כָּל עוֹבְרֵי דְּרָכִים, וְלֹא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס". בזאת מבהיר המלך לנתיניו, שלמרות כל הפריבילגיות שיש לו כמלך, חוק המדינה עדיין חל עליו. ואכן, התורה חוזרת ומדגישה את חוקי התורה, שצריכים להנחות את המלך בכל מעשיו.
מלכים של היום, ובוודאי נשיאים וראשי ממשלה במדינות דמוקרטיות, אינם יכולים לעשות בכספי המדינה ככל העולה על רוחם, והם אמורים להתנהל על פי התקציב המאושר להם בחוק. עם זאת, מעמדם הרם עלול לעוור את עיניהם, והם עלולים לפתח את האמונה, שלהם מותר מה שלאזרחים הרגילים אסור.
כדי לשמור על מצב רוח טוב, אֶמָּנַע מאיזכור שמותיהם של ראשי מדינה ש'לכלכו' והפגינו בציניות אורח חיים נהנתני ובזבזני, שינק את משאביו מכספי המדינה הענייה שלנו, ואזכיר סיפור חביב על נשיא המדינה החמישי, יצחק נבון, זכרונו לברכה, שביקר בשבוע הספר, עצר ליד אחד הדוכנים, ביקש לרכוש אחד הספרים ושלף את ארנקו האישי כדי לשלם. בעל הדוכן זיהה את האיש המכובד, שהתנהג בצניעות, ולא היה מוקף בעשרות שומרי ראש, וביקש להעניק לו את הספר במתנה. נבון סירב, ואמר לו: בשביל מה אני מקבל משכורת?
את העיוורון האתי עליו דיברתי מדגיש הסיפור המבדח הבא: גזבר של אחד הקיבוצים יצא השכם בבוקר מהקיבוץ אל העיר, להפקיד בבנק את רווחי השבוע החולף, פרי עמלם הקשה והמסור של עשרות חברי הקיבוץ. היה זה לאחר אסיפה לילית סוערת, בה נלחם אותו גזבר בחברים, שביקשו לצייד את דירותיהם באביזר נוחות כלשהו. הגזבר הכעוס עשה מולם חשבון מהיר, ציין את מחיר הפריט, הכפיל אותו במספר חברי הקיבוץ, והכריז שסכום כסף כזה הוא ענק ביחס ליכולות הקיבוץ. אחרי הביקור בבנק, התיישב הגזבר במסעדה, והזמין לעצמו ארוחה דשנה, שהיתה מעל ומעבר למקובל בקיבוץ של אותם ימי הצנע. כשקיבל את החשבון, אמר לעצמו: ניקח את הסכום הזה, ונחלק אותו במספר חברי הקיבוץ. נקבל סכום נמוך במיוחד. את זה אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו...