?מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד

כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבִקֵּשׁ לְהַכְנִיס אֶת הָאָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, דָּבְקוּ הַשְּׁעָרִים זֶה בָּזֶה, וְלֹא נִתַּן הָיָה לְפָתְחָם. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רְנָנוֹת (מְלָכִים א, ח), וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תְּהִלִּים כד, ז). מִיַּד רָצוּ אַחֲרָיו לְבָלְעוֹ, שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁבַּמִלִּים "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" הוּא מִתְכַּוֵּן לְעַצְמוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" (תְּהִלִּים כד , ח). אָמַר לָהֶם: "ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה" (תְּהִלִּים כד, ח). וְחָזַר וְאָמַר: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, סֶלָה" (תְּהִלִּים ט, י), וְלֹא נַעֲנָה. כֵּוָן שֶׁאָמַר "ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ. זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ!" (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ו, מב), מִיָּד נַעֲנָה, וְיָרְדָה הָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב' ז, א). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה. וְיָדְעוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָווֹן. וְאִם כֵּן, וְכִי לֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ", כְּלוֹמַר, אֶת דָּוִד, יוֹתֵר "מִן הַחַיִּים" שֶׁלֹּא נַעֲנָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

בבלי שבת

לוקחים חז"ל פסוקי מקרא, המספרים על חנוכת המקדש הראשון על ידי שלמה (מספרי מלכים ודברי הימים), מוסיפים להם פסוקים ממזמורי תהלים (המיוחסים, כידוע, לדוד) ועוד פסוק מקהלת (המיוחס לשלמה) ורוקחים מכל זה מדרש יפה.

שלמה, המלך הגדול, מפעיל את כל יכולותיו ומשאביו לבניית המקדש, עליו חלם דוד אביו, ולא זכה להגשים. כזכור ממה שכתוב במקרא, מנע אלוהים מדוד לבצע את בניית המקדש. רמז לסיבה לעצירת דוד מבניית המקדש מופיע בדברי הימים:

וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ‑לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם (דה"א כ"ב, ו–י).

הקטע בדברי הימים מסביר גם מדוע שלמה יקבל את הכבוד לבנות את המקדש. הוא יהיה 'איש מנוחה', ולא יעסוק עוד במלחמות. אבל המדרש שלנו רומז לעוון אחר, שבעטיו אסר אלוהים על דוד לבנות את המקדש, ואני חושב כי הכוונה למעשה בת-שבע. מכל מקום, היוזמה להקמת המקדש אינה באה מצד אלוהים, אלא מצד דוד ושלמה, ועל כן אין זה פלא שאלוהים מעמיד מכשולים בדרך. גם כאשר משלים שלמה את המלאכה, ועומד לחנוך את המקדש ולהכניס את הארון אל קודש הקודשים, מסרבים שערי המקדש להיפתח. על כן פוצח שלמה במזמור 'שאו שערים ראשיכם...'.

השערים עדיין ממאנים להיפתח. לפני שמתחילים בעבודת המקדש, חשוב לאלוהים להבהיר נקודה אחת. שלמה אמר: 'ויבוא מלך הכבוד', והשערים שואלים אותו: 'מי זה מלך הכבוד?'. כאן עושים חז"ל מדרש יפה על הפסוק מתהלים. השאלה 'מי זה מלך הכבוד' הופכת משאלה רטורית, המתאימה למזמור חגיגי, לשאלה של ממש: תגיד, שלמה, כשאתה אומר 'מלך הכבוד', למי אתה מתכוון - לאלוהים או לעצמך? גם אחרי שמודה שלמה כי 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד', עומדים השערים בְּמִרְיָם, ושלמה, שלא חטא בעצמו, מסיק מכך, כי אלוהים עדיין לא סלח לדוד על 'אותו עוון', והוא אומר: 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ!', ואז מתרצה האל, ואש יורדת מהשמים אל המזבח. השערים נפתחו? ככל הנראה כן, כי שלמה עומד בתוך המקדש ומקריב על המזבח.

בזאת סוגרים חז"ל חשבון עם 'שונאי דוד', אלה שלא סלחו לו על חטאיו הרבים, ועל כן גם אינם מכירים בייחודו של בית דוד כשושלת היחידה הראויה למלוך על ישראל. חז"ל מספרים, כי באותה שעה 'נֶהְפְּכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה'. אם כן, שונאי דוד היו, לפחות מטאפורית, גם בדורו של שלמה ובמעמד חנוכת המקדש. פניהם השחירו מתסכול, או מכעס, או מעלבון, או מאכזבה, כשולי הקדרה המפויחות. מרגע זה, מספרים חז"ל, יודעים ישראל כי אלוהים מחל לו לדוד על אותו עוון. המדרש מסתיים בהדבקת פסוק מקהלת, שבו משבח שלמה (הוא קהלת, על פי המסורת) את המתים. מי הם המתים? מדובר בדוד, הראוי, אחרי סליחת האל, לשבח לדורות.