תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא (אבל) אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה (אחת) בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ. שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים, וְקָבְעָה לוֹ זְמַן. כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ. נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁגֵּר לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיוֹשֵׁב עַל הַפֶּתַח. אָמְרָה לָהּ: יִכָּנֵס. נִכְנַס. הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת, שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף, וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב. וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת סֻלָּם שֶׁל כֶּסֶף, וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב. וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה עֵרֻמָּה. וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עֵירֹם כְּנֶגְדָּהּ. בָּאוּ צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו. נִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמְרָה לוֹ: גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי (אהובה של רומי), שֶׁאֵין אֲנִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי. אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה (לשון שבועה), שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ. וּכְתִיב בָּהּ: (במדבר טו) "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", שְׁתֵּי פְּעָמִים; אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע, וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר. וְעַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים. אָמְרָה לוֹ: הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ וּמַה שֵּׁם עִירְךָ, וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ, וּמַה שֵּׁם בֵּית מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה. כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ. עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ; שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ, חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת, וּבָאָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיּוֹרֶת. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים? הוֹצִיאָה הַכְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ. אָמַר לָהּ: לְכִי זְכִי בְּמִקָּחֵךְ. אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר, הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר. זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.
(בבלי מנחות)
זונת צמרת המתגיירת ונישאת לתלמיד חכם – פנטסיה משובבת לב, במיוחד עבור אברכי ישיבה. הסיפור המתחיל בחשש גדול מנפילה לטומאה איומה ונוראה, מסתיים בשמחה וששון, והכל בזכות קיום מצוות ציצית.
פרשנים מתלבטים מדוע נקראת מצוות ציצית מצווה קלה שבתורה. אחד מהם, רבי יהודה לייב אלתר, בעל 'שפת אמת', מסביר כי לא מדובר בהטלת הציציות בבגד, שהיא מצווה גדולה מאד, אלה בנגזרת שלה, ההחלטה להביט בציציות במשך היום שוב ושוב כדי לזכור ולשמור את מצוות התורה.
ובכן, אחד מתלמידי החכמים היה זהיר מאד במצווה זו, והיה מביט בציציותיו פעמים רבות במשך היום. אבל המחשבה על זונה אחת בכרכי הים (מחוץ לארץ!), המוכרת את החוויה שלה במחיר מופקע של ארבע מאות זוזים, לא הרפתה ממנו, והוא נכנע לתשוקתו ושלח אליה את התשלום. בעקבות התשלום יצא הבחור לדרך, והגיע אל פתח ביתה של אותה יפהפיה.
הגברת הכינה עבורו את התפאורה הנחשקת שלה – שבע מיטות, שש מכסף ואחת מזהב, שסולמות כסף וזהב מתאימים מחברים בין מיטה למיטה, והיא יושבת בלבוש חוה על מיטת הזהב העליונה, וממתינה ללקוח הנלהב. נניח למערכת המיטות המעניינת ולמה שגיבורת הסיפור היתה רגילה להציע באמצעותה, ונתקדם עם הסיפור. הבחור פשט בגדיו, טיפס אל מחוז חפצו כשרק ציציותיו עליו, ואילולא באו ציציותיו אלה, טפחו על פניו, והפילוהו ארצה – היה שמח וטוב לב ומאד מאד מאד חוטא...
אותה זונה מכרכי הים נשמטה ונפלה אף היא ארצה, לשבת ליד הבחור הנבוך ולחקור אותו - אולי הוא יוכל להסביר מה קרה להם עכשיו. הוא מרגיע אותה, שעדיין יפה היא בעיניו מאד, אלא שציציותיו עמדו להעיד כנגדו ועצרו בעדו מליפול בזרועותיה.
הגברת מתרשמת. אם מצוות הדת של אותו לקוח יש בהן עוצמה גדולה כל כך, עוצמה המתגברת על הסחורה שלה, גם היא תרצה להצטרף! היא מוציאה מהבחור את פרטי שמו, מקום מגוריו, שם הרב שלו ובית המדרש בו הוא לומד, פרטים שבוודאי לא תיכנן האברך למסור, כשהלך לעשות את מה שרצה לעשות... אבל הוא מסר לה את הפרטים, והיא חיסלה את עסקיה ברומי ועשתה עלייה לארץ ישראל.
היא מגיעה לבית מדרשו של ר' חיא ומבקשת להתגייר. ר' חיא, החושש שבקשת הגיור הזאת אינה רצינית, יודע מה לשאול: 'בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים?'. הפתק שהשאיר אותו בחור בידיה משכנע, משום מה, את הרב, שבקשתה טהורה ורצינית, והוא נענה לבקשתה. סוף דבר – נישאת היפהפיה לבחור, והכל בא על מקומו בשלום. בהערה שובבה מעט מספר לנו המדרש, שהכלה הביאה עמה את המצעות שלה, כלומר את שבע מיטות הכסף והזהב, והחתן זכה לבסוף באותה חוויה שציציותיו מנעו ממנו שם, ברומי.
את השכר לו על עמידתו בניסיון, ואולי גם על הבאתו את האישה אל חיק היהדות, הוא קיבל כבר בעולם הזה – אישה כשרה, שבע מיטות וסולמות, ומימוש הפנטסיות הכי נלהבות שלו. מה עוד יקבל בעולם הבא – אין המדרש יודע לספר לנו.
להזכיר לכם שאותה מצווה נהדרת, מצוות ציצית, היא מצווה המסורה לגברים בלבד?