אֶלְעָזָר אִישׁ הַכְּפָר בִּירְתָא, כַּאֲשֶׁר הָיוּ רוֹאִים אוֹתוֹ גַּבָּאֵי הַצְּדָקָה, הָיוּ מִתְחַבְּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָיָה אִתּוֹ, הָיָה נוֹתֵן לָהֶם, וְלֹא רָצוּ שֶׁיִּתֵּן כָּל רְכוּשׁוֹ. יוֹם אֶחָד הָלַךְ לַשּׁוּק לִקְנוֹת נְדוּנְיָה, צָרְכֵי חֲתֻנָּה, לְבִתּוֹ. רָאוּהוּ גַּבָּאֵי הַצְּדָקָה, וּבָרְחוּ מִמֶּנּוּ.
הָלַךְ וְרָץ אַחֲרֵיהֶם, וְאָמַר לָהֶם: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, שֶׁתֹּאמְרוּ לִי בַּמֶּה, בְּאֵיזוֹ מִצְוָה, אַתֶּם עוֹסְקִים? אָמְרוּ לוֹ: בְּיָתוֹם וִיתוֹמָה, שֶׁאָנוּ אוֹסְפִים כֶּסֶף לְצֹרֶךְ נִשּׂוּאֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבִתִּי! לָקַח אֶת כָּל מַה שֶּׁהָיָה אִתּוֹ, וְנָתַן לָהֶם. נִשְׁאַר לוֹ זוּז אֶחָד. קָנָה לְעַצְמוֹ חִטִּים, וְעָלָה וְהִשְׁלִיכָם בָּאָסָם.
בָּאָה אִשְׁתּוֹ, וְאָמְרָה לָהּ לְבִתּוֹ: מָה הֵבִיא אָבִיךָ? אָמְרָה לָהּ: כָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ, בְּאָסָם זָרַק אוֹתוֹ. בָּאָה הָאִשָּׁה לִפְתֹּחַ אֶת דֶּלֶת הָאָסָם; רָאֲתָה אֶת הָאָסָם, שֶׁהוּא מָלֵא חִטִּים, וְהֵן יוֹצְאוֹת בְּסֶדֶק הַדֶּלֶת, וְאֵין הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת מֵרֹב הַחִטִּים, שֶׁאֵרַע לוֹ נֵס, וְהִתְמַלֵּא הָאָסָם כֻּלּוֹ בְּחִטִּים. הָלְכָה בִּתּוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמְרָה לוֹ: בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לְךָ אוֹהַבְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא! אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הַחִטִּים הַלָּלוּ הֵן הֶקְדֵּשׁ לְגַבַּיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶן חֵלֶק אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא רָצָה לֵהָנוֹת מִן הַנֵּס.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
מה קורה כאשר אדם אינו מבדיל בין משאבי הכסף השייכים למקום העבודה לאלה הפרטיים שלו? תלוי במה מדובר... אם האיש משתמש במשאבי 'העסק' למימון צרכים פרטיים, זו עבירה חמורה. לעומת זאת, אם אדם מממן מכספו הפרטי את צורכי העסק, הוא פוגע בעיקר במשפחתו. באדם כזה, מהסוג השני, מדובר בסיפורנו.
מהו 'העסק', בו מדובר בסיפור? אלה צרכי צדקה של הקהילה. לסיפוק צרכים אלה קיימים, בין השאר, אנשים הקרויים 'גבאי צדקה', והם הולכים מאיש לאיש וממוסד למוסד, ומתרימים כסף לצרכי הצדקה, כמו עריכת חתונה לזוג יתומים חסרי-כל.
ר' אלעזר, בן-דורו של ר' עקיבא, היה ידוע בעירו בירתא (או ברתותא), עיר גלילית ככל הנראה, כנדבן חסר מעצורים. בכל עת ששמע על התארגנות לצרכי צדקה, היה נותן ברוחב לב ויד את כל מה שהיה בידו, כדי לקיים את המצווה החשובה הזאת של סיוע לנצרכים. היענותו הבלתי מבוקרת למבצעי צדקה הותירה מדי פעם אותו ואת בני ביתו חסרי-כל בעצמם, כי האיש הצדיק הזה לא ידע גבולות.
עד כאן מציאות, וכאן מתחיל החלק המתאים לאגדות, שנולדו בדמיונם הפרוע של חכמים. גבאי הצדקה, המכירים את חולשתו זו של ר' אלעזר, פשוט ברחו כל אימת שראו מרחוק את ר' אלעזר, כי לא רצו לגרום לו מצוקה נוספת. באחד הימים יוצא ר' אלעזר אל השוק, והפעם למען ספק את צרכי ביתו שלו, לקנות נדוניה לבתו, העומדת להינשא. גבאי הצדקה, שסבבו בשוק בדיוק באותה שעה כדי לאסוף כסף לנישואי זוג יתומים, מבחינים באיש מרחוק, והם מסתלקים מהמקום, אלא שמאוחר מדי... ר' אלעזר מבחין בהם, רודף אחריהם, סוחט מהם את המידע המסוכן לו כל-כך, וכמו תמיד – הוא נופל בפח, ומוסר לגבאי הצדקה הנבוכים את כל הכסף שבידו, זה הכסף שהכין לקניית הנדוניה לבתו. הוא משאיר בידו רק זוז אחד, ובמטבע הפשוט הזה קונה ר' אלעזר מעט חיטים, שב הביתה, מכניס את החיטים למחסן, וסוגר את הדלת.
רעייתו, שבוודאי ידעה לשם מה יצא ר' אלעזר מהבית אל השוק, רואה אותו חוזר עם משהו ביד, ואחר נכנס הביתה בידיים ריקות. הבת, שאנו נניח כאן, כי היא הבת העומדת להינשא, ואשר גורל כספי אביה מאד חשוב לעתידה, היא שעקבה מעט יותר ביסודיות אחר מעשי אבא, הבחינה שהוא הכניס משהו קטן למחסן, והיא מספרת על כך לאמא. האם, החרדה שמא איבד הבעל שלה שוב את כספו, אינה פונה אליו בשאלות, אלא הולכת למחסן לראות מה הוא הכניס לשם.
האיש מרחף מעל המציאות, אין ספק, אבל הוא גם צדיק גדול. מן השמים מחליטים להשיב לו כגמולו, ובלשון התלמוד 'נעשה לו נס'. המחסן מתמלא בחיטים בכמות כזאת, שהן כמעט פורצות דרך סדקי הדלת החוצה!
מי שמנסה להחזיר את האיש למציאות, זו הבת, והיא באה אל ר' אלעזר ואומרת לו: 'בּוֹא וּרְאֵה מֶה עָשָׂה לְךָ אוֹהַבְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!'. האם היא מבליעה דברי ביקורת במילותיה אלה? לא ברור. היא מודעת לכך, שהאיש אהוב במיוחד על הקב"ה, ועל כן אין היא מתפלאת, שנעשה לו נס.
ר' אלעזר לא ציפה לנס – לא היום, ולא בפעמים קודמות בהן סיכן את כל רכושו במבצעי הצדקה שלו. לא למען הגמול משמיים הוא עושה את מה שהוא עושה. הוא מכריז מיד על מטמון החיטים, שנצטבר באורח פלא במחסן שלו, כעל הקדש לעניים, והוא אומר לבת: 'וְאֵין לָךְ בָּהֶן חֵלֶק אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל'. במילים אחרות: כעת אנחנו עניים, שכן את כל כַּסְפִּי מסרתי לצדקה. את החיטים האלה הקדשתי לעניים, וכבת-עניים גם לך יהיה חלק קטן במטמון הזה, לא פחות, אבל גם לא יותר.
ואנו נותרים עם כמה שאלות ללא מענה: האם בקניית החיטים במטבע של זוז אחד הכין ר' אלעזר את התרחשות הנס? ומה חושבים עליו בני משפחתו של צדיק כזה, שטוב לבו עלול להביאם לפת-לחם?