נֶאֱמַר: "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (תְּהִלִּים פז, ה). אָמַר ר' מַיְשָׁא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֶחָד הַנּוֹלָד בָּהּ בְּצִיּוֹן, וְאֶחָד הַמְצַפֶּה לִרְאוֹתָהּ - שְׁנֵיהֶם נֶחְשָׁבִים כִּבְנֵי צִיּוֹן. אָמַר אַבַּיֵּי: וְאֶחָד מֵהֶם, מִבְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָדִיף וְשָׁקוּל כִּשְׁנַיִם מֵאִתָּנוּ, מֵהַבַּבְלִיִּים. אָמַר רָבָא: יֵשׁ לְהוֹסִיף: וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה לְשָׁם, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָדִיף כִּשְׁנַיִם מֵהֶם. וּרְאָיָה לְדִבְרֵי אַבַּיֵּי, שֶׁהֲרֵי ר' יִרְמְיָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה כָּאן, בְּבָבֶל, לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה אוֹמְרִים חֲכָמִים, שֶׁלֹּא הָיָה חָכָם חָשׁוּב כְּלָל, וְאִלּוּ כַּאֲשֶׁר עָלָה לְשָׁם, לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיָה קוֹרֵא לָנוּ 'בַּבְלִיִּים טִפְּשִׁים', מַשְׁמָע שֶׁהֶחְכִּים בְּיוֹתֵר בַּעֲלוֹתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
יהדות בבל קיימה מערכת יחסים מגוונת ועשירה עם יהדות ארץ ישראל. מערכת זו כללה גם רגשי עוינות ותחרות, וגם ביוגרפיות מענינות של חכמים מבבל שעברו לחיות בארץ ישראל, וגם להפך.
ר' ירמיה היה מגדולי אמוראי א"י בדור השלישי והרביעי, במחצית הראשונה של המאה הרביעית לספירה. הוא היה יליד בבל, שעלה בימי נעוריו לא"י. בא"י היה מראשי חכמי הדור, ולעת זקנתו היה כנראה ראש ישיבת טבריה. כל מקום שנאמר בתלמוד "אמרי במערבא" הכוונה לר' ירמיה. ר' ירמיה הזדהה עם ישיבות א"י, עד שאמר על התלמוד הבבלי: 'במחשכים הושיבני - זה תלמודה של בבל' (סנהדרין כד:א).
על עקבותיו של ר' מישא לא הצלחתי לעלות, אך סבו, ר' יהושע בן לוי, היה אמורא ירושלמי בדור הראשון, בראשית המאה השלישית. רבי יהושע בן לוי היה ראש ישיבה בלוד, ורק בסוף ימיו הייתה ישיבתו בטבריה. הוא היה עשיר ובעל נכסים, עסק בצרכי צבור והשתדל לטובת בני עמו אצל שרי הממשלה. יתכן שאותו ר' מישא היה הנכד של ר' יהושע בן לוי אשר חלה בילדותו, ואחד המינים לחש לו לחש וריפאו בשם משיחם. רבי יהושע בן לוי אמר שעדיף היה לנכדו למות מחוליו מלהתרפא ע"י לחש.
ר' מישא מפגין יחס גמיש ומכיל כלפי יהודים החיים בגולה, אך מקיימים קשר טוב ומכבד עם יהדות ארץ ישראל. הוא אומר, כי גם אלה ראויים להיקרא 'בני-ציון'.
אביי ורבא היו מגדולי אמוראי הדור הרביעי של יהדות בבל, במאה הרביעית. גם הם מתייחסים לעניין זה. אביי אומר שבן ארץ ישראל שקול כשני בבליים. עונה לו רבא, שבבלי העולה לגור בארץ ישראל, שקול לשני ארץ-ישראלים. אמירתו של אביי ממחישה את ההערכה שבני אותו דור בבבל העריכו את חכמי ארץ ישראל. תשובתו של רבא מעניינת במיוחד. לדעתו, בבלי העולה לארץ ישראל יכול לעלות בחכמתו על בני ארץ ישראל. הכיצד? מצאתי שני נימוקים לקביעה זו:
א. מי שראשית חינוכו בבבל, והמשך חייו בארץ ישראל, נהנה משני העולמות. הוא ספג גם מהטוב הקיים בתרבות המוראית הבבלית, וגם מחכמת אמוראי ארץ ישראל.
ב. מי שיצא מבבל ומצא את מקומו בקרב חכמי ארץ ישראל מפגין גם כושר החלטה, גם עצמאות וגם יכולת הסתגלות לסביבה חדשה. לא כל בבלי יעבור בהצלחה את המסלול הביוגרפי הזה.
ואם ר' ירמיהו עשה את המעבר הזה בהצלחה, איך זה שהוא כשל בהבעת זלזול כלפי הבבליים, בכנותו אותם 'בבלים טיפשים'? האם נעוריו בבבל, בהם לא הכירו המקומיים בערכו, הם שגרמו לו להחזיר לבבליים את הזלזול הזה?