"בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַחֲשָׁבָה בַּלַּיְלָה, וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַחֲשָׁבָה וּמַעֲשֶׂה בַּיּוֹם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: תָּמֵהַּ אֲנִי אֵיךְ נֶחְלְקוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם, בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, עַל בְּרִיַּית שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אֶלָּא מַחֲשָׁבָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וּמַעֲשֶׂה עִם דִּמְדוּמֵי חַמָּה.
(בראשית רבה)
לבית שמאי ולבית הלל היו מחלוקות יותר עמוקות מהמחלוקת המתוארת כאן. לפחות בקריאה ראשונה נראה שהחבר'ה מתקטננים... אם אוֹמֵר ספר בראשית "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם", בהחלט לא ברור אם בהקשר זה היום מכיל גם את הלילה. כל סיפור הבריאה מחולק לימים, ואינו מזכיר את הלילות. אם כן, מדוע זה חשוב לחכמים לשאול אם אלוהים תכנן בלילה וברא ביום, או אם תכנן וברא ביום?
אני רוצה לנסות להוציא, בכל זאת, איזו משמעות מהוויכוח הזה, ומציע להתמקד בשאלה מה טוב יותר – קודם לתכנן ואחר כך לבצע, או לתכנן תוך כדי ביצוע?
אני סבור ששילוב בין שתי המתודות עדיף. יש היגיון בהפרדה בין תכנון לביצוע, היגיון של חלוקת אחריות בין מתכננים לבין מבצעים, של ייחוד זמן מספיק לתכנון לפני שניגשים לביצוע, ויעילות הביצוע כאשר יש לנו ביד תכניות מוכנות. מאידך, אם המבצע עובד by the book ואינו מגיב למה שקורה בשטח בעת הביצוע, הוא עלול להחמיץ הזדמנויות לתיקון ולשיפור, כאשר המציאות בשטח מוכיחה לנו, שהתכנון לא הביא הכל בחשבון.
ועל כן לא נלך בדרכם של בית שמאי ולא בדרכם של בית הלל, אלא ננסה לשלב בין השתיים.
ומה מציע לנו ר' שמעון בר יוחאי? הגישה שלו תיאולוגית ולא פרקטית. על פי בר יוחאי נברא העולם במילה, כלומר באמירה. די היה שאלוהים יאמר 'יהי אור' – והאור ייברא. לכך לא נחוץ יותר מהרף עין, ועל כן מציע ר' שמעון בר יוחאי שאלוהים חשב ותכנן גם ביום וגם בלילה, בעוד שהבריאה עצמה התרחשה באותו הרף עין של דמדומי חמה, באותו רגע קצר של מעבר בין יום ללילה. נזכור עוד אמונות מיסטיות שדברו על אותו רגע מופלא של דמדומי חמה שבין יום ששי לשבת, שבו נוצרו כל אותם ישויות ניסיות כמו פי הבאר ופי האתון. בר יוחאי הוא אותו חכם לו מייחסת המסורת את ראשית תורת הנסתר, הסוהר והקבלה, ודבריו במדרש זה בהחלט מתאימים לדמותו.
... לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
(בראשית רבה)
עוד משל נחמד על המלך, הוא מלך מלכי המלכים. במשל עצמו נזהר המלך שלא לנפץ את הכוסות היקרים והעדינים שבידיו, ועל כן הוא מערבב חמין בצונן לפני שהוא יוצק אותם לכוסות. הנמשל הוא הרעיון, שמידת הדין ומידת הרחמים, שתיהן אינן יכולות לשלוט בעולם האחת ללא רעותה. לו היתה שולטת בעולם מידת הרחמים בלבד, היו החטאים של בני האדם מתגברים (הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין), ולו היתה שולטת בעולם מידת הדין בלבד, לא היה העולם האנושי יכול לעמוד בזה. הלקח ברור: ישנן מידות הזקוקות לאיזון ולבלימה על ידי מידות מנוגדות, ואותו איזון עדין הוא שמאפשר לחברה האנושית להתקיים. זה קיום רגיש ושביר, ויש להתנהג בו בתבונה. וכך אנו למדים, שאפילו האל אינו יכול לנהל את עולמנו רק במידת הדין או רק במידת הרחמים.
נחזור לחלקו הראשון של המדרש, ונשאל אם בית שמאי הם אלה שנטו לנקוט במידת הדין, בעוד שבית הלל נטו לנקוט במידת הרחמים? מלימוד מעמיק של מחלוקות בית הלל ובית שמאי ניתן להסיק כי זו אמירה מכלילה, שטחית ולא הוגנת.