וּמָה הֵם הַתְּרָפִים? שׁוֹחֲטִין אָדָם בְּכוֹר, וּמוֹלְקִין אֶת רֹאשׁוֹ, וּמוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח וּבְשֶׁמֶן טוֹב, וְכוֹתְבִין עַל טַס זָהָב שֵׁם רוּחַ טֻמְאָה, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּכַר, וּמַדְלִיקִין נֵרוֹת לְפָנָיו, וּמִשְׁתַּחֲוִין לוֹ, וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּהֶן. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּרָפִים מְדַבְּרִים? שֶׁנֶּאֱמַר (זְכַרְיָה י, ב) "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן". לְפִיכָךְ גְּנַבְתָּם רָחֵל, שֶׁלֹּא יַגִּידוּ לְלָבָן שֶׁבָּרַח יַעֲקֹב. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא לְהַכְרִית ע"ז מִבֵּית אָבִיהָ.
"וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב בְּכָל אֵלֶּה". אָמַר: כָּל מִי שֶׁיִּגְנֹב הַתְּרָפִים יָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ. וְהַיּוֹצֵא מִפִּי צַדִּיק, כְּיוֹצֵא מִפִּי הַמַּלְאָךְ, וְיָלְדָה רָחֵל וּמֵתָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה".
פרקי דרבי אליעזר
נתחיל במקור המקראי, פרק ל"א בבראשית:
א וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יַעֲקֹב: שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ. ...
יט וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ. וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר, וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד...
לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת, וְלֹא מָצָא; וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה, וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל, וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ: אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי. וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים.
ובכן, מהם אותם תרפים, שרחל גנבה מבית לבן אביה? רמב"ן אומר:
יקראו אותם "תרפים" לרמוז בשמם, כי דיבורם כמו נבואה רפה, תבוא ברוב, ותכזב לעתים רחוקות, כמו שאמרו (זכריה י ב) "כי התרפים דיברו אָוֶן", והנה יעשו אותם קטני אמונה להם לאלוהים, לא ישאלו בשם הנכבד, ולא יתפללו אליו, רק כל מעשיהם בקסמים, אשר יגידו להם התרפים.
רמב"ן אינו מרחיק לכת כפרקי ר' אליעזר, ואינו מתאר איך נראים התרפים, או ממה הם עשויים, אבל הוא מתאר את תפקידם. התרפים מסייעים לאדם בדרך כלשהי לנבא את העתיד. עוצמתם רפה, כלומר – לא תמיד הם מדייקים בנבואה. רמב"ן מוסיף ואומר, כי הם משמשים אנשים קטני אמונה באלוהים, וכי פעולתם דומה למעשי קוסמות.
לגבי צורתם של התרפים ישנן דעות שונות אצל המפרשים המסורתיים. יש שהיו סבורים, שצורתם כצורת ראש, וכאלילי בית הם כוירו בחימר בצורת ראשו של ראש המשפחה. אחרים סברו ששמם בא להם מצורתם, צורת התורף, איבר המין הנשי. ישיבתה של רחל על התרפים עשויה לרמוז לפירוש זה.
מרחיק ללכת פרקי דרבי אליעזר במדרש שלפנינו. על פי מדרש זה התרפים הם ראש אמיתי של 'אָדָם בְּכוֹר' (יש מתנדבים?), שנשחט לשם יצירת האביזר המאגי הזה. המלח והשמן הטוב נועדו, כמובן, לשמר את הראש במצב של מעין חניטה. על פי האמונה העממית המיוצגת במדרש, היה הראש מדבר אל המחזיקים בו, ומספר על העתיד לקרות.
נזכיר עוד שימוש בתרפים בשני סיפורים מקראיים – אצל מיכה מספר שופטים, ואצל מיכל בת שאול.
חלקו האחרון של המדרש הוא מעין וריאציה על אסונו של יפתח הגלעדי. יעקב, החושש מזעמו של לבן על גניבת התרפים, אומר ללבן, כי מי שגנב את התרפים ימות בלא עתו. יעקב נוקש בלשונו, ודווקא משום שהיה צדיק (עוד כמה צדיקים כאלה, ואבדנו...), התקיימה ברחל קללתו של אהובה יעקב, והיא מתה בלדתה את בנימין.