עַבְדּוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הָרַג נֶפֶשׁ. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: עַבְדְּךָ הָרַג נֶפֶשׁ. שִׁגְּרָהוּ לָהֶם. שָׁלְחוּ לוֹ: בּוֹא אַף אַתָּה לְכָאן – "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" (שמות כא, כט)
אָמְרָה תּוֹרָה: יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. בָּא וְנָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא אֵצֶל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיָשַׁב. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ, וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'" (דברים יט, יז). אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. מִיָּד בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָם בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ.
(בבלי סנהדרין)
ינאי המלך, נצר לבית חשמונאי, ושמעון בן שטח, מראשי הפרושים באותה תקופה, יצגו שתי מערכות סמכות שונות, שמדי פעם התנגשו זו בזו. ישנם מקורות המספרים כי שלומציון המלכה, אשת אלכסנדר ינאי, היתה אחותו של שמעון בן שטח. קרבה משפחתית זו, אם אכן נכונה היתה, והעימותים של סמכות בין שתי דמויות חזקות אלה, היוו בסיס לסיפורים מרתקים, ולפנינו אחד מהם.
המקום בו מתרחש המפגש בין השניים, לעיני עשרות חכמים, הוא, ככל הנראה, הסנהדרין, ובן שטח משמש (וגם זה לא מאושר בכל המקורות) כראש הסנהדרין. הסיפור מתחיל בעבד של המלך, שהרג נפש. אם היה זה רצח או לא – זה עניין לבית דין גבוה כמו הסנהדרין. בממלכה עתיקה נורמלית, כלומר מושחתת, בה עומד המלך מעל החוק, אין להעלות על הדעת עריכת משפט לעבדו של המלך, אלא אם כן המלך יוזם זאת, ושופט את עבדו בעצמו. אך לא איש כשמעון בן שטח מפחד מהתמודדות עם סמכות המלך. מטעם הסנהדרין ('שלחו לו' – נאמר) יוצאת הנחיה לינאי, להביא את העבד למשפט בסנהדרין. ינאי מוכן למחול על כבודו, והוא שולח את עבדו לגורלו, להישפט בפני הסנהדרין. אבל זקני בית הדין אינם מקבלים, והם מחייבים את ינאי לבוא למשפט עם העבד, ככתוב בתורה. נוסח דבריהם: 'אָמְרָה תּוֹרָה: יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ'. ואכן, חז"ל חזרו והדגישו את אחריותו של בעל השור או אדון העבד למעשים שלהם.
ינאי מקבל את התביעה, והוא מגיע אל בית הדין. שם נותנים לו את הכבוד הראוי למלך, מגישים לו כסא, והוא מתיישב ליד שמעון בן שטח. משפט רגיל כבר לא יהיה פה...
בן שטח לא מסתפק בכך, והוא תובע מינאי לעמוד על רגליו, בהסתמכו על הפסוק מהתורה, האומר: 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה''. ברור שחוק התורה אינו מתעקש על קיום המשפט בתנוחת עמידה דוקא, אבל לבן שטח יש עיקרון להמחיש כאן: המלך עומד בפני בית הדין, ולמעשה הוא עומד לפני האל. חוק האל או חוק התורה, כפי שיפרשו הסנהדרין, יש לו סמכות גם לגבי המלך.
אבל ינאי יודע את נפשות נתיניו. בן שטח יש רק אחד; כל השאר מפחדים מהמלך, וממש חרדים ממה שיעשה אם יצא חייב בדין. המלך מנצל עובדה זו, ופונה אל החכמים, חברי הסנהדרין, שישמיעו את דעתם בעניין הנדון. והם בולעים את הלשון, כובשים את פניהם בקרקע, ושותקים.
עד כה יכול היה המדרש להיות סיפור היסטורי 'מהחיים', אבל חז"לינו חייבים להעלות את הסיפור הזה למדרגת פנטסיה, שכוחות על-טבעיים של מנהיג תורני יכולים לחולל בה אירועים ניסיים. ושמעון בן שטח, זה שהרג שמונים מכשפות באשקלון, פונה אל אלוהים, וקורא לו לחולל אירוע מזוויע לעיני הציבור כולו. גבריאל, זה המלאך האלוהי ששמו מעיד עליו שהוא גבר-גבר, יורד משמים, וחובט בזקני הסנהדרין עד שיוצאות נשמותיהם. געוואלד!
בחזרה למציאות. כל אחד יודע שבדרך כלל אין מתעסקים עם המלך בשאלה של מי יותר גדול, וכך מסיים המדרש בספרו לנו, שמאז אותו אירוע נורא – 'מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ'.