יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ

"יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים ל"ב)

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצַר לִבְחוּנָיו, כְּאָדָם הַנּוֹצֵר אִישׁוֹן עֵינוֹ.

וּמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד עָשִׁיר גָּדוֹל וּמְקֻבָּל, וְהָיְתָה לוֹ בַּת אַחַת יְפַת תֹּאַר מְאֹד וַחֲסִידָה. וְנִשֵּׂאתָ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, וּבְכָל לַיְלָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל נִשּׂוּאֶיהָ, לְמָחֳרָת מוֹצְאִים בַּעֲלָהּ מֵת. אָמְרָה: לֹא יָמוּתוּ עוֹד בְּנֵי אָדָם עָלַי; אֵשֵׁב אַלְמָנָה וַעֲגוּנָה עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה הַמָּקוֹם וִירַחֵם.

יָשְׁבָה יָמִים רַבִּים. וְהָיָה לְאוֹתוֹ עָשִׁיר אָח עָנִי מְאֹד בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, וְהָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה בָּנִים, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם הוּא וּבְנוֹ הַגָּדוֹל מְבִיאִין חֲבִילֵי עֵצִים מִן הַיַּעַר וּמוֹכְרִין אוֹתָן, וּמִזֶּה הָיוּ מִתְפַּרְנְסִין, הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָכְרוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם מָעוֹת לִקְנוֹת לֶחֶם, וְלֹא אָכְלוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם. לְמָחָר מֶה הָיָה לָהֶם? הָלְכוּ בַּיַּעַר, וְנִתְעַטֵּף רוּחַ הָאָב. זָלְגוּ עֵינֵי הַבֵּן דְּמָעוֹת עַל עָנְיָם, וְתָלָה עֵינָיו לַמָּרוֹם. הִרְהֵר הַבֵּן בְּלִבּוֹ, נָטַל רָשׁוּת מֵאָבִיו וּמֵאִמּוֹ, וְהָלַךְ לִמְדִינַת דּוֹדוֹ.

וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ (של דודו) שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה דּוֹדוֹ עָלָיו, וְגַם אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, וְשָׁאֲלוּ לוֹ עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל הַבָּנִים. יָשַׁב עִמּוֹ שִׁבְעָה יָמִים. לְסוֹף שִׁבְעַת יָמִים, בָּא הַבָּחוּר לְדוֹדוֹ, אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה אַחַת אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, אַל תְּשִׁיבֵנִי (ריקם). אָמַר לוֹ דּוֹדוֹ: אֱמֹר בְּנִי מָה שֶׁתִּרְצֶה. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. וְכֵן עָשָׂה. אָמַר: זֹאת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹאֵל מִמְּךָ, שֶׁתִּתֵּן לִי בִּתְּךָ לְאִשָּׁה. כְּשֶׁשָּׁמַע הָאִישׁ, בָּכָה. אָמַר לוֹ: אַל בְּנִי, אַל, כִּי בַּעֲוֹנֹתַי כָּךְ מִדָּתָהּ. אָמַר לוֹ: עַל מְנַת כָּךְ. אָמַר לוֹ: אִם עַל עִסְקֵי מָמוֹנִי אַתָּה קוֹפֵץ עָלֶיהָ, אַל תִּשָּׂאֶנָּה, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב הַרְבֵּה, כִּי אַתָּה בָּחוּר נָאֶה וְחָכָם, וּבַעֲצָתִי, אַל תִּסְתַּכֵּן בָּהּ.

אָמַר לוֹ: כְּבָר נִשְׁבַּעַת עַל הַדָּבָר הַזֶּה. רָאָה הֶעָשִׁיר הַדָּבָר וְנִתְרַצָּה לוֹ, וּבָא לְבִתּוֹ, וְסִפֵּר לָהּ אֶת הַדְּבָרִים. כְּשֶׁשָּׁמְעָה זֹאת, בָּכְתָה וְצָעֲקָה בְּמַר נַפְשָׁהּ, וְתָלְתָה עֵינֶיהָ לַמָּרוֹם, וְאָמְרָה: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, תְּהִי יָדְךָ בִּי, וְאַל יָמוּתוּ כָּל אֵלּוּ עָלַי.

מֶה עָשָׂה (הבחור)? קִדְּשָׁהּ, וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה, וְקָרָא לְזִקְנֵי הָעִיר, וְעָשָׂה כִּלָּה, וְיָשַׁב הֶחָתָן בְּתוֹכָהּ. וְנִזְדַּמֵּן לוֹ זָקֵן אֶחָד, וְהוּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּקְרָאוֹ בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, אִיעָצְךָ עֵצָה נְכוֹנָה, וְאֶל תֵּט מֵעֲצָתִי. כְּשֶׁתֵּשֵׁב לִסְעֹד, יָבֹא אֵלֶיךָ עָנִי לָבוּשׁ בְּגָדִים שְׁחֹרִים וּקְרוּעִים, יָחֵף וְיָגֵעַ, עָנִי שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בְּכָל הָעוֹלָם. כְּשֶׁתִּרְאֵהוּ, תָּקוּם מִמּוֹשָׁבְךָ, וְהוֹשִׁיבֵהוּ אֶצְלְךָ, וְהַאֲכִילֵהוּ, וְהַשְׁקֵהוּ, וְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו בְּכָל כֹּחֲךָ, וְכַבְּדֵהוּ, וְאַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לְךָ, וְתִשָּׁאֵר לְשָׁלוֹם, וַאֲנִי אֵלֵךְ לְדַרְכִּי. הָלַךְ לוֹ הַזָּקֵן, וּבָא הֶחָתָן לִמְקוֹמוֹ. יָשְׁבוּ עַל הַמִּשְׁתֶּה. כְּשֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל, בָּא אוֹתוֹ עָנִי. וּכְשֶׁרָאָהוּ הֶחָתָן עָמַד מִמְּקוֹמוֹ וְעָשָׂה לוֹ כָּל מָה שֶׁאָמַר לוֹ הַזָּקֵן. לְאַחַר הַמִּשְׁתֶּה, אוֹתוֹ הֶעָנִי קָרָא לֶחָתָן, הביאו לַחֶדֶר, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וּבָאתִי הֵנָּה לָקַחַת אֶת נַפְשְׁךָ. אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, תֵּן לִי זְמַן שָׁנָה אַחַת אוֹ חֲצִי שָׁנָה. אָמַר לוֹ: לֹא אֶעֱשֶׂה. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, תֵּן לִי שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא אֶתֵּן לְךָ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כִּי כְּבָר הִגִּיעַ עִתְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֵלֵךְ, וְאֶקַּח רְשׁוּת מֵאִשְּׁתִּי. אָמַר לוֹ: לַדָּבָר הַזֶּה אֶשָּׂא פָּנֶיךָ, וְלֵךְ, בֹּא מְהֵרָה. הָלַךְ לַחֶדֶר, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת יְחִידָה וּבוֹכָה וּמִתְפַּלֶּלֶת לְקוֹנָהּ. קָרָא הַבָּחוּר אֵלֶיהָ, וּבָאָה לִפְתֹּחַ לוֹ. הֱבִיאָתהוּ אֶצְלָהּ בַּחֶדֶר, הֶחֱזִיקָה בּוֹ, וְנָשְׁקָה לוֹ.

אָמְרָה לוֹ: אָחִי, לָמָּה בָּאתָ? אָמַר לָהּ: לִטֹּל רְשׁוּת מִמֵּךְ, כִּי בָּא עִתִּי לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, כִּי הַמַּלְאָךְ בָּא וְהַגִּיד לִי, שֶׁבָּא לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי. אָמְרָה לוֹ: לֹא תֵּלֵךְ אֶלָּא תֵּשֵׁב הֵנָּה, וַאֲנִי אֵלֵךְ לוֹ וַאֲדַבְּרָהּ עִמּוֹ. הָלְכָה וּמָצְאָה אוֹתוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַתָּה הַמַּלְאָךְ, שֶׁבָּאתָ לְבַקֵּשׁ נֶפֶשׁ אִישִׁי? אָמַר לָהּ: הֵן. אָמְרָה לוֹ: לֹא יָמוּת עַתָּה. כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר, נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דְּבָרִים כד ה). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת, וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאִם תִּקַּח אֶת נַפְשׁוֹ, תֵּעָשֶׂה הַתּוֹרָה פְּלַסְתֵּר. אִם תְּקַבֵּל דְּבָרַי, מוּטָב. וְאִם לָאו, תָּבוֹא עִמִּי לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמַּלְאָךְ, וְהָלַךְ. בַּלַּיְלָה שָׁכְבוּ יַחַד הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, וַאֲבִי הַכַּלָּה וְאִמָּהּ בּוֹכִים בְּחַדְרָם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַלַּיְלָה, קָמוּ הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה לְהָכִין קֶבֶר לַחֲתָנָם קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כְּשֶׁקָּמוֹ שָׁמְעוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה מְשַׂחֲקִין וּשְׂמֵחִים יַחַד. נִכְנְסוּ לַחֶדֶר לִרְאוֹת הַדָּבָר, רָאוּ, וְשָׂמְחוּ, וְהוֹדִיעוּ הַדָּבָר לַקָּהָל וְהוֹדוּ לַשֵּׁם. וְזֶהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹצַר הַבּוֹטְחִים בּוֹ.

תנחומא

מעשיה יפה זו מוכרת לנו גם מהספרות החיצונית, מספר טוביה, אם כי בשינויים קלים, ויתכן שזה מקורה. ההבדל המשמעותי ביותר במעשיה לעומת הסיפור בטוביה, לדעתי, הוא מקומה של הכלה בסיפור. היא פעילה ויוזמת. היא נבונה ומשכילה. היא לוקחת אחריות על גורלה, ומחליטה לא להינשא עוד, לאחר ששלושה חתנים לא הוציאו יומם מיד לאחר החתונה. כאשר נכפית עליה החתונה עם בן דודה, היא מחליטה, שמי שישלם את המחיר, אם זה יקרה שוב, תהיה זאת היא, ולא החתן. היא הולכת אל המלאך, ובויכוח למדני מוכיחה לו, שנעשתה טעות, וכי מות החתן רגע אחרי החופה מנוגדת לחוקי התורה עצמם. אלוהים, העד לדיון המלומד הזה, נוזף במלאך, ומשנה את הקארמה של הכלה.

היחס האוהב של החתן אל כלתו בא לידי ביטוי במשאלה שלו ללכת אל כלתו ולבקש ממנה רשות לפרידה.

המדרש הזה מופיע בתנחומא בהקשר לפסוק משירת האזינו, והנה הוא, הפסוק, משולב בקטע מעט ארוך יותר:

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן. יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. (דברים ל"ב)

המסר הכללי של הקטע הוא דאגתו האוהבת של אלוהים לעמו (כן, יש לו גם רגעים כאלה). אלוהים ינצור את העם כמו את אישון עינו. והמעשיה מדגימה לנו איזה יחס מעניק אלוהים למי שגם מאמין ובוטח בו וגם יודע את תורתו.

מנהגי טקס החתונה אינם נזכרים כמעט בכלל בספרות התלמודית, וכאן יש לנו כמה פרטים מעניינים, שחלקם מופיעים גם בסיפור המקביל בספר טוביה: "קִדְּשָׁהּ, וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה, וְקָרָא לְזִקְנֵי הָעִיר, וְעָשָׂה כִּלָּה, וְיָשַׁב הֶחָתָן בְּתוֹכָהּ" – תחילה עורכים את טקס הקידושין (האם כותבים, חותמים ומוסרים את הכתובה בטקס הקידושין?), ואחר עורכים משתה. הכילה, שבתוכה יושב החתן היא, אולי, הגרסה המוקדמת של החופה. משך המשתה – שבעה ימים.