שָׁנוּ חֲכָמִים: אִם יֵשׁ דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, מִפְּנֵי שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְהַלֵּךְ אָז בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לִמְשֹׁל בָּעִיר, הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִין, וְלֹא בִּצְדָדִים. לְעֻמַּת זֹאת, אִם שָׁלוֹם וְשֶׁקֶט בָּעִיר, אַל יְהַלֵּךְ אָדָם בְּצִדֵּי דְּרָכִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת רְשׁוּת לִשְׁלֹט, הוּא מִתְחַבֵּא וְהוֹלֵךְ בַּצַּד.
שָׁנוּ חֲכָמִים: אִם יֵשׁ דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יָחִיד לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו, וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא מָקוֹם מְסֻכָּן. וּדְבָרִים אֵלֶּה, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹמְדִים בּוֹ הַתִּינוֹקוֹת מִקְרָא, וְלֹא מִתְפַּלְּלִים בּוֹ עֲשָׂרָה, אֲבָל אִם הָיוּ בּוֹ דְּבָרִים אֵלֶּה, אֵין הוּא מְקוֹם סַכָּנָה.
שָׁנוּ חֲכָמִים: אִם הָיוּ הַכְּלָבִים בּוֹכִים בְּלִי סִבָּה, סִימָן שֶׁהֵם מַרְגִּישִׁים שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים (שׁוֹחֲקִים), מַשְׁמַע שֶׁאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר. וּדְבָרִים אֵלֶּה אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם נְקֵבָה, שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם נְקֵבָה, בִּגְלָלָהּ שׁוֹחֲקִים הֵם.
בבלי בבא קמא עפ"י שטיינזלץ
מָוֶת (דֶּבֶר) הָיָה בְּצִפּוֹרִי. לֹא הָיָה נִכְנָס לְתוֹךְ הַשְּׁכוּנָה, שֶׁהָיָה ר' חֲנִינָא שָׁרוּי בְּתוֹכָהּ. וְהָיוּ הַצִּפּוֹרִיִּים אוֹמְרִים: מָה הַהוּא זָקֵן בֵּינֵיכֶם, וְיוֹשֵׁב בְּשָׁלוֹם, הוּא וּשְׁכוּנָתוֹ, וְהָעִיר נְתוּנָה בְּרַע? אָמַר לִפְנֵיהֶם: זִמְרִי אֶחָד הָיָה בְּדוֹרוֹ, וְנָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף, וְאָנוּ כַּמָּה זִמְרִי יֵשׁ בְּדוֹרֵנוּ, וְאַתֶּם מִתְרַעֲמִים?
ירושלמי תענית
בְּסוּרָא הָיָה דֶּבֶר. בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַב לֹא הָיָה דֶּבֶר. סָבְרוּ מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם זְכוּתוֹ שֶׁל רַב, שֶׁמְּרֻבָּה הִיא. נִרְאָה לָהֶם בַּחֲלוֹם: רַב, שֶׁרַבָּה זְכוּתוֹ מְאֹד - הַהַצָּלָה מִדֶּבֶר דָּבָר קָטָן הוּא לְרַב. אֶלָּא הַגּוֹרֵם לְהַצָּלָה הוּא מִשּׁוּם אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁהִשְׁאִיל מַעְדֵּר וְסַל לִקְבוּרָה.
בבלי תענית
מגפת הדבר הפילה אימים על העולם כולו בימי קדם. באין משרד הבריאות ברקע ופרוייקטור המגפה, כל מה שאפשר להציע לאנשים, זה להתרחק מחולים אחרים, להיסגר בבתים, ועוד כמה הצעות, שהמרחק ביניהן לבין מאגיה ואמונות טפלות הוא קטן מאד.
האם הדבר, עליו מדברים בתלמוד הוא מגפת הדבר, המוכרת לנו כיום? כנראה ש'דֶּבֶר' או 'מוּתְנָא' היה אז כינוי לגלריה שלמה של מגפות קטלניות.
מי מביא את הדבר לעיר? כבר למעלה ממאה שנים יודעים אנו כי הַדֶּבֶר נגרם על ידי חיידק, המתקיים בטבע על חולדות ונברנים אחרים, והוא מועבר לאדם על ידי עקיצות פרעושים. כנראה, הסינים עלו על זה עוד לפני האירופאים. ידע זה לא היה קיים בבבל של תקופת התלמוד.
המדרש שלנו אומר, שמלאך המוות נכנס לעיר, והוא המפיץ את המחלה. מכאן נובעות הצעותיהם של חז"ל להתמודדות עם הדבר.
אם כן, ברגע שפורצת מגפת דבר בעיר – אל תלכו באמצע הרחוב. מלאך המוות קיבל מנדט להפיץ את הדבר, ועל כן הוא הולך בבטחה באמצע הדרך. עברו לצדי הדרך, ואולי לא יפגע בכם.
הוא לא מגיע אל העיר בידיים ריקות, מלאך המוות. יש לו כְּלֵי עבודה, וכשהוא נח קצת מעבודתו האינטנסיבית, הוא מאחסן את כליו דווקא בבית הכנסת! אם כן, מומלץ לא להיכנס יחידי לבית הכנסת. מול חבורה של מתפללים אולי לא יהיה לו כוח... אם הגעתם לבית הכנסת, ומצאתם שם מנין מתפללים, או כיתת מב"ר (מתפללים בגיל רך), אל תחששו. מלאך המוות ידיר רגליו מריכוז כזה של אוהבי תורה.
דֶּבֶר יכול להיטפל גם לבעלי חיים נוספים, כמו כלבים, ואם כך, גם להם יש סיבה לחשוש מכניסת מלאך המוות לעיר. לעומתנו, בני האדם, לכלבים ישנה רגישות גבוהה יותר, והם מבחינים בנוכחותו של השייגעץ הזה, והם בוכים בקולי קולות. אז אם שמעתם נביחות של כלבים, שאתם מזהים כבכי (מי לא מסוגל לזהות בכי של כלבים?!) – דעו לכם כי מלאך המוות בעיר. אבל שימו לב, ולמדו להבחין בין בכי כלבים לשחוק שלהם. אם הכלבים שוחקים – זה לא מלאך המוות, כי אם אליהו הנביא, או, לשם שינוי, איזו כלבתא מיוחמת...
הסיפור המצוי בירושלמי על הדבר בציפורי מעיד על רגישותם הגבוהה של תושבי העיר לעובדה, שבשכונות מסוימות המחלה כמעט ולא תקפה. אם יש שם יהודים, אפשר להאשימם במאגיה, המצילה אותם מהמגפה ומפיצה אותה אצל הגויים. ר' חנינא, המכיר מהתורה את סיפור המגפה שתקפה עשרות אלפים מבני ישראל בעקבות חטאו של זמרי בן סלוא (בסך הכל שכב עם מדיינית), משיב להם, לתושבי ציפורי, שמגפה פוגעת בהרבה אנשים ללא הבחנה, אם יש בקרבם חוטאים.
הסיפור מהבבלי על הַדֶּבֶר בסורא עוסק גם הוא בשאלה בזכותו של מי ניצלת שכונה מהמגפה. גם הפעם נזכרת שכונתו של גדול בתורה, הלא הוא רַב, אלא שהמדרש סבור, כי הַדֶּבֶר נמנע מלתקוף את אותה שכונה בזכותו של איש אחר, ששמו לא צוין כאן, והוא, ככל הנראה, אדם פשוט, שעשה מעשה חסד, והשאיל את המעדר והסל שלו לצרכי קבורת אחד ממתי המגפה. מחד – קבורה מהירה של מתי הַדֶּבֶר היתה אחד הצעדים היחידים שיכולים היו אנשים לעשות כדי לצמצם את התפשטותה של המגפה, ומאידך – אותו אדם עשה מעשה חסד, כשהוא מסתכן בהדבקת הכלים שלו.