אָמַר לוֹ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא: יֹאמַר לָנוּ אֲדוֹנִי מֵאוֹתָם דְּבָרִים טוֹבִים, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה רַב הוּנָא! אָמַר לוֹ: בִּצְעִירוּתוֹ אֵינֶנִּי זוֹכֵר מֶה עָשָׂה, אֲבָל בְּזִקְנוּתוֹ אֲנִי זוֹכֵר, שֶׁבְּכָל יוֹם מְעֻנָּן הָיוּ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ בְּאַפִּרְיוֹן שֶׁל זָהָב, וְהָיָה מְסַיֵּר בְּכָל הָעִיר. וְכָל כֹּתֶל שֶׁהָיָה רָעוּעַ, הָיָה מְצַוֶּה לִסְתּוֹר אוֹתוֹ, שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵרְדוּ גְּשָׁמִים, עָלוּל לִפֹּל וּלְהַזִּיק. אִם אֶפְשָׁר לִבְעָלָיו - הָיָה הוּא בּוֹנֶה אוֹתוֹ, וְאִם לֹא אֶפְשָׁר - הָיָה בּוֹנֶה אוֹתוֹ רַב הוּנָא מִשֶּׁלּוֹ.
וּבְכָל יוֹם שִׁשִּׁי אַחַר הַצָּהֳרַיִם הָיָה רַב הוּנָא שׁוֹלֵחַ שָׁלִיחַ לַשּׁוּק, וְכָל יָרָק שֶׁהָיָה מִשְׁתַּיֵּר אֵצֶל הַגַּנָּנִים, שֶׁמָּכְרוּ יַרְקוֹתֵיהֶם, הָיָה קוֹנֶה אוֹתוֹ, וְזוֹרֵק אוֹתוֹ לַנָּהָר. וְשׁוֹאֲלִים: וְ (לֹא עָדִיף) שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ לַעֲנִיִּים?! וּמְשִׁיבִים: אִם הָיָה עוֹשֶׂה כֵּן, פְּעָמִים שֶׁתִּסְמֹךְ דַּעְתָּם עַל כָּךְ, שֶׁרַב הוּנָא מְחַלֵּק לָהֶם יְרָקוֹת, וְלֹא יָבוֹאוּ לִקְנוֹת, וּבְדִיּוּק בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ לֹא יִשָּׁאֲרוּ יְרָקוֹת בִּידֵי מוֹכְרֵי הַיָּרָק, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מָה לָתֵת לָהֶם, וְנִמְצָא מְקַפֵּחַ אֶת פַּרְנָסַת הָעֲנִיִּים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם מָה לֶאֱכוֹל. וְשׁוֹאֲלִים: וְ (לֹא עָדִיף) שֶׁיִּזְרְקֵם לִבְהֵמָה?! וּמַסְבִּירִים: סָבוּר הוּא: מַאֲכַל אָדָם אֵין מַאֲכִילִים לִבְהֵמָה, מִשּׁוּם בִּזּוּי אוֹכְלִים.
וְשׁוֹאֲלִים: אִם כֵּן, שֶׁלֹּא יִקְנֶה אוֹתוֹ, אֶת הַיָּרָק, כְּלָל? וּמְשִׁיבִים: נִמְצֵאת מַכְשִׁילָן לְעָתִיד לָבֹא, שֶׁאִם יִרְאוּ הַגַּנָּנִים, שֶׁאֵינָם מוֹכְרִים אֶת סְחוֹרָתָם, לֹא יָבִיאוּ יְרָקוֹת לַשַּׁבָּת, וְלָכֵן דָּאַג, שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה מִי שֶׁיִּקְנֶה מֵהֶם יְרָקוֹת, שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ, וְיַמְשִׁיכוּ לְהָבִיא.
וְעוֹד הָיָה מִנְהָג לְרַב הוּנָא. כַּאֲשֶׁר הָיָה לוֹ דָּבָר חָדָשׁ שֶׁל רְפוּאָה, הָיָה מְמַלֵּא כַּד מַיִם, וְתוֹלֶה אוֹתוֹ עַל סַף הַבַּיִת, וְאוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ, שֶׁיָּבוֹא וְיִקַּח מֵרְפוּאָה זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דְּבַר סְגֻלָּה, הַצָּלָה מִמַּזִּיקִים, הָיָה לָמוּד בַּמָּסֹרֶת, שֶׁצָּרִיךְ לִרְחֹץ יָדַיִם כְּדֵי לְהִנָּצֵל, וְהָיָה מַנִּיחַ כַּד מַיִם וְתוֹלֶה אוֹתוֹ, וְאוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ - יִכָּנֵס וְיִרְחַץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּן.
כַּאֲשֶׁר הָיָה בָּא לִסְעֹד, הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת דַּלְתוֹתָיו, וְאוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ, שֶׁיָּבוֹא וְיֹאכַל! אָמַר רָבָא: אֶת כֻּלָּם, כָּל מִנְהֲגֵי רַב הוּנָא, שְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ, יָכוֹל גַּם אֲנִי לְקַיֵּם, חוּץ מִזּוֹ שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, מִשּׁוּם שֶׁרַבִּים אַנְשֵׁי הַצָּבָא בְּעִיר מָחוֹזָא, וְאִם אֶתֵּן לְכֻלָּם לֶאֱכוֹל, יִכְלֶה מָמוֹנִי.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
רַב הוּנָא הָיָה דּוֹרֵשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אָמוֹרָאִים, שֶׁהָיוּ דְּרוּשִׁים שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר מְתֻרְגְּמָנִים, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֶת דְּבָרָיו לְכָל הָעָם הָרַב, שֶׁהָיָה שָׁם. כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹמְדִים חֲכָמִים מִיְּשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַב הוּנָא, וּמְנַעֲרִים אֶת גְּלִימוֹתֵיהֶם, הָיָה עוֹלֶה הָאָבָק, וּמְכַסֶּה אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָיָה נִרְאֶה מֵרָחוֹק, וְהָיוּ אוֹמְרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: עָמְדוּ כְּבָר מֵהַיְּשִׁיבָה שֶׁל רַב הוּנָא הַבַּבְלִי.
בבלי כתובות
רב הונא היה גדול אמוראי בבל. הוא היה תלמידם של רב ושמואל ורבם של חכמי הדור השלישי: רבה ורב יוסף. אחרי מות רבותיו נתמנה רב הונא לראש ישיבת סורא. למרות שהיה צאצא למשפחת ראש הגולה, בצעירותו היה רב הונא עני מרוד, ורק בזקנתו הפך אמיד. בימיו פרחה הישיבה בסורא, ומספר התלמידים הסדירים בה הגיע לשמונה מאות. עושרו איפשר לו לא רק ללמד תורה, אלא גם לעסוק בצרכי ציבור, והמדרש ממסכת תענית מזכיר את 'הדברים הטובים' שהיה עושה.
בניינים וחומות העשויים לבני טיט, יש להם תאריך תפוגה, וגשמי חורף עלולים להופכם לסכנה לציבור העובר לידם. בעלי בתים כאלה לא מיהרו לשפץ את הבתים בשל העלות, וחלק מהם היו עניים מכדי לממן שיפוץ כזה. רב הונא היה יוצא בימים מעוננים, שבהם היה חשש לגשם, מאתר מבנים מסוכנים ומורה להורסם. מעמדו הציבורי כנראה העניק לו את הסמכות לקבוע, שמבנה המהווה סכנת נפשות, יש לסותרו מיד. אם בעל המבנה היה אמיד דיו כדי לבנות את המבנה בכספו שלו, ניחא, אבל אם היה זה אדם חסר אמצעים, רב הונא לקח על עצמו את הוצאות הבנייה מחדש של המבנה הרעוע.
עושרו של רב הונא איפשר לו גם לפתוח דלתות ביתו לרעבים, ולהאכיל רבים, שידם לא היתה משגת לקנות אוכל משביע לביתם.
רב הונא דאג לסוחרי הירקות, שנותרו בערב שבת עם סחורה שלא נמכרה. כדי שלא יוותרו על הגעה לאותו השוק בשבוע הבא, נהג רב הונא לקנות מהירקנים את סחורתם העודפת, וכך לא הפסידו כסף. לשאלה מדוע לא חילק רב הונא סחורה זו לעניים, אלא השליכה לנהר, עונים חכמים, כי רב הונא לא רצה לעודד את העניים להימנע מקנייה בשוק. יתכן שהעריך כי זה היה, בסופו של דבר, מזיק גם לעניי העיר. מה היה קורה, לו נמנע רב הונא מקניית הירקות האלה מידי סוחרי השוק? חכמים סבורים, כי אחת התוצאות יכולה היתה להיות הימנעות הסוחרים מהגעה לשוק בכלל, מה שהיה פוגע בכל התושבים. אם משבחים חכמים את מעשהו זה של רב הונא, נעיר כאן, כי יתכן שבמעשהו זה חיזק רב הונא את יציבותו של השוק, אך דאגה לעניים לא היתה בזה. כיום פועלות בחברה שלנו עמותות של מתנדבים, העוסקות גם בקטיף ואיסוף של ירקות ופירות מהשדה, וגם בחלוקתו בחינם או במחיר מוזל מאד לנצרכים.
הרושם שהותירה הישיבה של רב הונא בסורא, שמשכה אליה מאות תלמידים, היה רב כל כך, שלאחר מותו הפכו הסיפורים אודות הישיבה הזאת לאגדות, שדמיון פורה עשאן לסיפורי נפלאות. כה רבים היו תלמידי הישיבה, מספרת האגדה מבבלי כתובות, וכה ארוך וממושך היה הזמן, שישבו שם התלמידים על הארץ בהקשבת לדברי רב הונא, שהופצו במתחם הענק הזה באמצעות שלושה עשר אמוראים, שכאשר קמו מרבצם וניערו את דלימותיהם, היה האבק הרב מכסה את אור השמש, ואפילו בארץ ישראל היו מבחינים בכך, ומציינים ש'צלצלו להפסקה' אצל רב הונא...
הדבר מזכיר את הכתוב במשנה תמיד: "אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי, עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת (במקדש בירושלים)".
נוכחותו של רב הונא בין דפי התלמוד הבבלי היא רבה, ולא נקיף כאן את כל גדולתו ומעשיו. נסיים באימרה קצרה שלו, שהרלוונטיות שלה לימינו ברורה מאד: "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ". רב הונא, שבימי עוניו התפרנס בקושי מחקלאות, אחר עשה חיל במסחר ביינות, ובימי גדולתו תרם לחברה גם עיסוק בצרכי ציבור, זכאי היה לומר דברים נוקבים אלה.