"אֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" (שְׁמוֹת ל"ח כ"א). כָּל מָה שֶׁהָיָה מֹשֶׁה עוֹשֶׂה, הָיָה עוֹשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲבוֹדַת הַלְּוִיִּים בְּיַד אִיתָמָר" (שָׁם). מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ, וְאֶעֱשֶׂה לִפְנֵיכֶם חֶשְׁבּוֹן. נִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב - שָׁכַח אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל, שֶׁעָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים. אָמַר לָהֶם: "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים" (שָׁם שָׁם כח). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
וּמִי גָּרַם לוֹ, עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וּפִיְּסָן? אֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָּה עָשָׂה עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן, והקב"ה מַאֲמִינוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (בַּמִּדְבָּר י"ב ז'). וּמֹשֶׁה אָמַר: בּוֹאוּ וַעֲשׂוּ עִמִּי חֶשְׁבּוֹן. אֶלָּא שָׁמַע מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל מְדַבְּרִים מֵאַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה" וְגוֹ' (שְׁמוֹת ל"ג ט'), "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל" וְגוֹ' "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (שָׁם שֵׁם ח')].
וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים? ר' יִצְחָק אוֹמֵר: לְשֶׁבַח הָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ שֶׁל זֶה! מִכָּל יָמָיו הקב"ה מְדַבֵּר עִמּוֹ, כָּל יָמָיו הוּא מְשֻׁלָּם להקב"ה, "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה" וְגוֹ'. וְר' חַמָּא אָמַר: לִגְנַאי הָיוּ אוֹמְרִים: רְאֵה צַוָּאר, רְאֵה שׁוֹקַיִם, אוֹכֵל מִשֶּׁל יְהוּדִים, וְשׁוֹתֶה מִשֶּׁל יְהוּדִים, וְכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ - מִן הַיְּהוּדִים! וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ: אָדָם שֶׁשָּׁלַט עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּהֵא עָשִׁיר.
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה כָּךְ, אָמַר לָהֶם: חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁהַמִּשְׁכָּן נִגְמָר, אֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּכֶם חֶשְׁבּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" וְגוֹ'.
תנחומא בובר
בשמות ל"ח כתוב:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת הַלְוִיִּים בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֶת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.
את ההוראות לבניין המשכן קיבל משה ישירות מאלוהים. על פי פסקה זו, העבודה בוצעה על ידי איתמר, בצלאל ואהליאב. על בצלאל אומרת התורה, כי הוא עשה את כל אשר ציוה ה' את משה – כלומר ביצע במדויק את ההוראות.
מה מעסיק את חז"ל בקטע הזה? הם קוראים תיאור של בניית משכן מפואר בחומרים נדירים ויקרים, שנאספו מאת העם כולו. כמו שאנו מכירים מימינו העליזים – הרבה כסף או רכוש זורם תחת ידי העוסקים במלאכה, והפיתוי לקחת חלק מזה הצידה, אל הכיס הפרטי, הוא גדול. קחו, לדוגמה את עשרות המיליונים, שהוקצבו לחגיגות יום העצמאות, ועד היום לא דווח מה נעשה בכסף הזה. מסתבר שכבר בתקופת המשנה והתלמוד הכירו את התופעה המושחתת הזאת, של מעילה בכספי ציבור. על פי חז"ל, "אֵלֶּה פְּקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן" – זה הדיווח המפורט והאמין, שמשה מציג לפני בני ישראל עם גמר בניית המשכן. הוא יושב לעשות חשבונות, ולהציג את הטבלאות לעיני הציבור. כך גם ניתן להבין את הפסוק, האומר, כי משה לא עשה את העבודה בעצמו, כי אם באמצעות בעלי המלאכה והאומנים. ידו לא נגעה בחומרים היקרים.
את הדיווח "וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים, וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם" מציעים חז"ל לראות כסכום, שנשכח בתחילה על ידי משה, שכן היו אלה בסך הכל הווים לעמודים, ומשחסר הסכום בשורת סך-הכל, חזר ובדק וגילה, והודיע על הטעות שתוקנה. כך הוכיח משה לעם, שידי העושים במלאכה היו נקיות, וכך פייס את המבקרים.
התורה מתארת את משה כנאמן בעיני ה', וחז"ל מצטטים: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (בַּמִּדְבָּר י"ב ז'). אבל משה הבין, שזה שאלוהים מאמין לו, זה לא מספיק, וכך הוא יושב לנהל בשקיפות את חשבונות מבצע הבנייה.
האם ניתן למצוא בתורה רמז לחשדות שגילה העם כלפי משה הנאמן? חז"ל מוצאים את הרמז בפסוקים מפרק ל"ג בשמות, שם מסופר על שארע אחרי מעשה העגל, כשגם אלוהים וגם משה היו שרויים ברוגז עם העם:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.
את הקטע זה ניתן להבין בכמה דרכים. אחד מפירושי הפשט יאמר, כי משה הנעלב בנה את אוהלו מחוץ למחנה, כדי להתבודד מבני עמו, שאיכזבו אותו. הם עקבו מרחוק, מתוך יראה או כבוד, אחר מעשיו, והביטו בו כל עוד שהה מחוץ לאוהל. חז"ל מוסיפים כאן דרש. הם אומרים, כי חלק מבני ישראל הביטו במשה מתוך קנאה או חשד, שמא הוא מתנשא עליהם, ואולי אפילו חי על חשבונם.
כך מבינים חז"ל את הדיווח החשבוני המפורט, שמציג משה בפני העם עם סיום בניית המשכן.