מַעֲשֶׂה בִּבְנוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה.
מֶה עָשָׂה?
כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָהּ עָמַד לוֹ כָּל הַלַּיְלָה וְהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
אָמַר לָהּ: טְלִי נֵר וְהָאִירִי לִי.
נָטְלָה נֵר וְעָמְדָה לְפָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר.
בַּבֹּקֶר קָרַב אֶצְלוֹ רַ' עֲקִיבָא
וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, "מָצָא" אוֹ "מוֹצֵא"?
אָמַר לוֹ "מָצָא".
(מדרש ילקוט שמעוני למשלי)
המדרש הקצר עד לקוניות אינו מספר לנו את שמותיהם של שני בני הזוג הצעיר שנישאו. הוא 'בְּנוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא' והיא 'אִשָּׁה'. להינשא לבנו של ר' עקיבא, ממנהיגי הדור, זה עניין מכובד. אפשר להניח שידעה אותה כלה, שהיא נישאת לתלמיד חכם, ושמעמד זה מחייב. והנה, בליל הכלולות מחכה לה הפתעה ראשונה. החתן הכניס אותה הביתה, ופנה לקיים את המצווה הדחופה ביותר – לקרוא בתורה כל הלילה... הלב מתכווץ מצער על אותה כלה, שהכינה עצמה נפשית לחוויה המטלטלת של קיום יחסי אישות בפעם הראשונה, והנה, החתן כלל לא בעניין. הוא אפילו לא מתנצל, ואינו מסביר את עצמו. הוא נכנס למוֹד של בעל פטריארכלי מסורתי, ומשמיע באוזניה הוראות לביצוע: 'טְלִי נֵר וְהָאִירִי לִי!'. הוא עומד והיא עומדת לשרת אותו בנר – מערב עד בוקר. האם היה זה מבחן שהעמיד החתן לכלתו הטריה, או שמא חרד היה לא פחות ממנה מהמבחן הזוגי ששניהם אמורים היו לעבור ביחד, ואולי פשוט הוא פנה לעסוק בדבר החשוב ביותר עבורו כתלמיד חכם – להמשיך ללמוד תורה. שלוש האפשרויות האלה מצמררות, ומעידות על הלך רוח, על תרבות, או על היענות לציפיות החברה הלמדנית והאבא הסמכותי. זוגיות אין כאן. שיתוף אין כאן.
בבוקר מגיע ר' עקיבא ושואל את בנו: "מָצָא" אוֹ "מוֹצֵא"? כלומר – 'מצא אשה מצא טוב' או שמא 'מוצא אני מר ממוות את האשה'. לו לא ידענו מה קרה שם בליל הכלולות, היינו אולי מנחשים, שרבי עקיבא רצה באמת לדעת אם נוצר שם במשך הלילה משהו חם ואוהב, רגיש ומשתף בין השניים. אבל עולה חשד סביר, שגם רבי עקיבא לקה באותו עיוורון כמו בנו, וכל מה שרצה לדעת הוא אם הכלה נוחה וצייתנית ומשתלבת באורח חייו של בעלה החדש ללא חיכוכים... הלקוניות של ניסוח השאלה (מצא או מוצא) מדגישה את המשמעות האחת והיחידה שהחברה הגברית של אז נתנה לביטוי הזה. הכל ידעו מה יש לצפות מאשה, ר"ל. ואם לבן ניתנה ההזדמנות לשתף את אבא בקצת יותר מידע על חוויותיו מליל הכלולות, הרי שתשובתו הלקונית עוד יותר מעידה על כך, שבאמת לא היה לו על מה לדווח...
אפשר גם אחרת?
מַעֲשֶׂה בְּנַעֲרָה שֶׁנִּשְּׂאָה לִבְנוֹ שֶׁל ר' עֲקִיבָא. מֶה עָשׂוּ הַשְּׁנַיִם? נִכְנְסוּ לַחֶדֶר, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת. צְעִירִים הָיוּ וּמִתְיָרְאִים אִישׁ מֵרְעוּתוֹ. מֶה עָשְׂתָה הַנַּעֲרָה? אָמְרָה לוֹ לְבַעֲלָהּ: 'רוֹאָה אֲנִי שֶׁגַּם אַתָּה וְגַם אֲנִי יְרֵאִים מֵהַמַּעֲשֶׂה הֶחָדָשׁ בִּשְׁנַיִם. עֲשֵׂה אַתָּה הַלַּיְלָה מָה שֶׁאוֹהֵב אַתָּה לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכֹּל, וַאֲנִי אֶלְמַד לְהַכִּירְךָ, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה אֲנִי מַה שֶּׁאֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִכֹּל, וְאַתָּה תִּלְמַד לְהַכִּירֵנִי'. אָמַר לָהּ: 'טוֹב הַדָּבָר בְּעֵינַי מְאֹד. קְחִי הַנֵּר, וְהָאִירִי לִי, שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי בְּלִמּוּד תּוֹרָה'. לָקְחָה נֵר וְהֵאִירָה לוֹ כֹּל הַלַּיְלָה, וְכֹל הַלַּיְלָה עוֹמֶדֶת וּמְאִירָה לוֹ עַד שֶׁבָּא הַבֹּקֶר. בַּבֹּקֶר בָּא ר' עֲקִיבָא אֵלָיו, אָמַר לוֹ: "מָצָא אוֹ מוֹצֵא?" אָמַר לוֹ: "מוֹצֵא אֲנִי אֶת כַּלָּתִי נָאָה וְטוֹבָה" . לָעֶרֶב נִכְנְסוּ הַשְּׁנַיִם לַחֶדֶר, וְהַכַּלָּה אָמְרָה לוֹ לֶחָתָן: "עֲצֹם עֵינֶיךָ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ מַעֲשִׂיּוֹת". עָצַם הֶחָתָן אֶת עֵינָיו, וּפִיהָ שֶׁל כַּלָּתוֹ הֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת שֶׁל סִפּוּרִים. "אוֹהֵב אֲנִי אֶת קוֹלֵךְ, אוֹהֵב אֲנִי אֶת סִפּוּרַיךְ. מָחָר נְסַפֵּר זֶה עִם זוֹ." בַּבֹּקֶר בָּאָה אֵם הַכַּלָּה אֵלֶיהָ, וְאָמְרָה לָהּ: "מָצָא אוֹ מוֹצֵא?". אָמְרָה לָהּ: "שְׁנֵינוּ מָצָאנוּ זֶה אֶת זוֹ טוֹבִים וּנְעִימִים".