אַנְדָּרִיאָנוּס מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֵּיוָן שֶׁכָּבַשׁ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הָלַךְ לוֹ לְרוֹמִי. אָמַר לִבְנֵי פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ: מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם שֶׁתַּעֲשׂוּ אוֹתִי אֱלוֹהַּ, שֶׁהֲרֵי כָּבַשְׁתִּי אֶת כָּל הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ: עֲדַיִן לֹא שָׁלַטְתָּ בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ.
הָלַךְ וְהִסְפִּיקוּ בְּיָדוֹ, וְהֶחֱרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִגְלָה אֶת יִשְׂרָאֵל, וְחָזַר לְרוֹמִי. אָמַר לָהֶם: כְּבָר הֶחֱרַבְתִּי בֵּיתוֹ, וְשָׂרַפְתִּי הֵיכָלוֹ, וְהִגְלִיתִי עַמּוֹ, עֲשׂוּ אוֹתִי אֱלוֹהַּ!
שְׁלוֹשָׁה פִּילוֹסוֹפִין הָיוּ לוֹ; הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ: אֵין אָדָם מוֹרֵד בַּמֶּלֶךְ תּוֹךְ פַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ אֶלָּא חוּצָה לָהֶן. צֵא מִפַּלְטֵרִין שֶׁלּוֹ, וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ. הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הוּא בְּרָאָן; צֵא לָךְ מֵהֶן, וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ. וְהַשֵּׁנִי אָמַר: אֵין אַתָּה יָכוֹל, שֶׁכְּבָר אָמַר לִנְבִיאָיו, "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא" וְגוֹ' (אנחנו לא נעבוד את אלה האלוהות, שלא עשו שמים וארץ, אלא את האלהים שעשה ארץ בכוחו. – ירמיהו י'). וְהַשְּׁלִישִׁי אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲמוֹד לִי בְּשָׁעָה זוֹ. אָמַר לוֹ: מַהוּ? אָמַר לוֹ: סְפִינָה אַחַת יֵשׁ לִי חוּץ מג' מִלִּין, וְהִיא מְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֹל אוריא (אורווה? כל הסוסים שלי?) שֶׁלִּי בְּתוֹכָהּ. אָמַר לוֹ אַנְדָּרִינוֹס: מְשַׁלֵּחַ אֲנִי לִגְיוֹנוֹתַי וּסְפִינוֹת לְשָׁם וַיַּצִּילוּהָ. אָמַר לוֹ: מָרִי, לָמָּה אַתָּה מַטְרִיחַ לִגְיוֹנוֹת וּסְפִינוֹת לְשֵׁם, רוּחַ קִמְעָא שַׁגֵּר לְשָׁם, וְאַתָּה מַצִּילָה. אָמַר לוֹ: וּמִנַּיִן יֵשׁ לִי רוּחַ לְשַׁגֵּר? אָמַר לוֹ: לָרוּחַ אֵין אַתָּה יָכוֹל לְשַׁגֵּר, וְהַאֵיךְ תֵּעָשֶׂה אֱלוֹהַּ? וּכְתִיב בּוֹ: "כֹה אָמַר ה', בּוֹרֵא שָׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם, רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ, נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (יְשַׁעְיָה מב).
נִכְנָס לַבַּיִת כְּשֶׁהוּא זָעוּף. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: הַלָּלוּ הִטְעוּ אוֹתְךָ, שֶׁתּוּכַל לֵעָשׂוֹת אֱלוֹהַּ. אַתָּה מֶלֶךְ גָּדוֹל וְגִבּוֹר וְהַכֹּל בְּיָדְךָ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ דְּבַר אֶחָד, תֵּן לוֹ פִּקְדוֹנוֹ וְתֵעָשֶׂה אֱלוֹהַּ. אָמַר לֵהּ: מַהוּ פִּקְדוֹנוֹ? אָמְרָה לוֹ: הַנֶּפֶשׁ. אָמַר לֵהּ: אִם תֵּצֵא נַפְשִׁי מָה אֶעֱשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: הַנֶּפֶשׁ שֶׁבָּךְ, אִי אַתָּה שׁוֹלֵט בָּהּ, וּכְתִיב "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ, וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת" (קֹהֶלֶת ח). וְהַאֵיךְ תַּעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ? וְאַתֶּם אָדָם וְלֹא אֵל!
תנחומא
אנדריאנוס הוא, ככל הנראה, אדריאנוס קיסר רומי. על פי המדרש הוא שהחריב את ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש השני. אנו יודעים היסטוריה מעט יותר מחז"ל. מחריב המקדש היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בעוד שאדריאנוס היה זה שדיכא באכזריות רבה את מרד בר כוכבא, כשישים שנה מאוחר יותר. מילא, פאדיחה היסטורית זו לא הולכת למנוע מאתנו את ההנאה מהמדרש.
היוזמה של חלק מקיסרי רומא לכנות עצמם בשם אל היתה מוכרת לחז"ל, והיא נראתה להם מגוחכת. המדרש מציג את התשוקה הזאת בדרך הומורסיטית.
אדריאנוס, שכבר הצליח במלחמות ובכיבושים רבים, פונה אל אנשיו ומבקש מהם להכתירו כאל. הם משיבים לו כי עדיין לא כבש את עירו ואת ביתו של האל האמיתי... זו תשובה מוזרה מפי רומאים, שהאמונה באל האמיתי שלנו היתה באותה תקופה רחוקה מהם מרחק אסטרונומי. אדריאנוס, שהיה מספיק מטומטם להיענות לאתגר של אנשי רומא, ומספיק חזק כדי להצליח במשימה – שב לעירו של האל, ירושלים, כובש אותה, שורף את מקדשו של האל, וּמַגְלֶה את תושבי ממלכת יהודה. הוא שב לרומא, ומצפה כעת להיות מוכתר כאל. אבל...
את הרומאים, שלא כל כך התלהבו מהרעיון הזה, מייצגים במדרש שלושה פילוסופים, אלה תלמידי החכמים של הגויים. בשלוש דרכים שונות הם מבקשים להסביר למלך תאב ההכתרה לאל, כי הדבר בלתי אפשרי. הם מבינים היטב את ההבדל בין בן-אנוש, תהיה מעלתו אשר תהיה, לבין אל; אבל אי אפשר לומר למלך בבוטות את הדבר, וכל אחד מוצא את הדרך שלו (שלושתם נכשלים, אבל זה מאריך את הסיפור...).
הראשון פותח באסטרטגיה צבאית של מרד במלך. מרד כזה יכול להצליח רק אם אתה יוצא אל מחוץ לתחום בו הוא הכי מוגן ומצויד. אתה רוצה, למעשה, למרוד באל, שיצר את השמים והארץ; צא, אם כן, אל מחוץ ליקום, ונצח את המלך!
השני אומר כי רק את האל שברא את השמים ואת הארץ עלינו לעבוד, בהתבססו על פסוק מירמיהו (הפסוק היחידי בספר שכתוב ארמית!), כלומר – עד שלא תוכר כבורא שמים וארץ, לא יעבדוך כאל. יש לנו כאן פילוסוף ערל, המצטט את ירמיהו. איזה כיף!
השלישי בוחר באותה דרך שבחרה האשה החכמה מתקוע, בבואה להוכיח את דוד המלך על שגיאותיו. כמוה הוא מספר למלך סיפור אישי לכאורה, על ספינה שלו העומדת לטבוע עם כל אוצרותיו בסערת ים נוראה. כשהמלך מציע לשלוח את חיל הים למשימת ההצלה, אומר לו הפילוסוף השלישי: מדוע לא תשלח רוח טובה, שתביא סוף לסערה המסוכנת? כשהמלך עונה לו: מי אני, שאוכל לשלוח רוח? עונה לו הפילוסוף: ואם אינך יכול לשלוח רוח, כיצד תהיה לאלוה?
אבל אדריאנוס, זה של המדרש החז"לי, זקוק לעוד סדרת חינוך בבית. שם יש לו אישה, המכירה אותו היטב. היא יודעת גם ללטף את האגו הנפוח שלו, וגם להסביר לו את מה שהפילוסופים שכחו להזכיר. היא אומרת לו, שאלוהים הפקיד בידו פיקדון, וכי אם יחזיר לאלוהים את הפיקדון, יוכל להעשות אלוה בעצמו. ומהו הפיקדון? הנפש, כמובן. את הדבר הבסיסי הזה שכחו הפילוסופים המלומדים להזכיר לקיסר, בעוד שאשתו היתה חכמה דיה לעשות זאת. אנחנו לא אלוהים, כי אנו חיים בחסדי הנשמה שהפקיד בידינו אלוהים, וכשיבוא זה לדרוש את הפיקדון, יסתיימו חיינו.
הערה היסטורית אגבית: אותו אדריאנוס, שכונה על ידי חז"ל 'שחיק עצמות', זה שהשמיד באכזריות את ממלכת יהודה בתקופת צרד בר כוכבא, נחשב לאחד מחמשת הקיסרים הרומיים הטובים ביותר. תקופת שלטונו היתה תקופת שגשוג בולטת.