“וּבָא הַלֵוִי… וְהַגֵּר” (דברים י"ד כ"ט) – אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: הַגֵּר הַזֶה כְּלֵוִי לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: גָּדוֹל הוּא לְפָנַי, שֶנִּתְגַּיֵּר לִשְׁמִי. מָשָׁל לִצְבִי, שֶגָּדַל בַּמִּדְבָּר, וּבָא מֵעַצְמוֹ, וְנִתְעָרֵב בַּצֹּאן, הָיָה הָרוֹעֶה מַאֲכִילוֹ וּמַשְקֵהוּ וּמְחַבְּבוֹ יוֹתֵר מִצֹּאנוֹ. אָמְרוּ לוֹ: לִצְבִי זֶה אַתָּה מְחַבֵּב יוֹתֵר מִן הַצֹּאן?! אָמַר לָהֶם: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי בְצֹאנִי, מוֹצִיאָן בַּבֹּקֶר, וּמַכְנִיסָן בָּעֶרֶב, עַד שֶׁלֹּא גָדֵלוּ, וְזֶה שֶׁגָּדַל בְּמִדְבָּרוֹת וִיעָרִים, וּבָא מֵעַצְמוֹ לְתוֹךְ צֹאנִי – וְלֹא כָךְ אֲחַבְּבֶנּוּ? כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: כַּמָּה יָגַעְתִּי בְיִשְׂרָאֵל: הוֹצֵאתִים מִמִּצְרַיִם, וְהֵאַרְתִּי לִפְנֵיהֶם, הוֹרַדְתִּי לָהֶם אֶת־הַמָּן, הֵגַזְתִּי לָהֶם אֶת־הַשְּׂלָו, הֶעֱלֵיתִי לָהֶם אֶת הַבְּאֵר, וְהִקַּפְתִּים עַנְנֵי כָבוֹד עַד שֶקִּבְּלוּ תוֹרָתִי; וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ – לְפִיכָךְ שָׁקוּל עָלַי כְּיִשְׂרָאֵל וּכְלֵוִי.
ילקוט שמעוני
בפסוקים האחרונים בפרק י"ד בספר דברים כתוב:
מִקְצֵ֣ה שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כָּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא, וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ, וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י, כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַֽחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ, וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙, אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ, וְאָֽכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ, לְמַ֤עַן יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־מַֽעֲשֵׂ֥ה יָֽדְךָ֖, אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶֽׂה.
אין מדובר במעשר רגיל לכוהנים, כי אם במעשר עני. התורה מפרטת מיהם הזכאים למעשר זה – הלויים, שאין להם נחלת קרקע משלהם, הגרים, היתומים והאלמנות.
המדרש אינו עוסק בסוגיית המעשר, כי אם באיזכור של הגרים והלוויים – מעמד מכובד בעם - בתוך קבוצה אחת. את התהייה על כך שם המדרש בפי משה: 'הַגֵּר הַזֶה כְּלֵוִי לְפָנֶיךָ'?, ואלוהים עונה ישירות: 'גָּדוֹל הוּא לְפָנַי, שֶנִּתְגַּיֵּר לִשְׁמִי', ואחר מחזק אלוהים את תשובתו במשל:
רועה הצאן משקיע עבודה רבה בטיפוח הכבשים והעזים שלו. הוא מוציא אותן למרעה מדי יום, דואג שיאכלו לשובע וישתו לרוויה, ובערב משיבן אל המכלאה המוגנת – למען ביטחונן. יחסו הטוב אל צאנו עושה אותן נאמנות לו, והן יחזירו לו בחלב ובצמר. אל העדר, הרועה בשדה, מצטרף צבי, חית-בר, ולכל מקום אליו הולכות הכבשים, גם הוא הולך. הרועה לומד לחבב אותו, והוא מכיר לו תודה על בחירתו להיספח על העדר. הכבשים והעזים לא בחרו בשייכות זו שלהן. הן נולדו לתוך העדר, והן שייכות לבעל העדר שלא מרצונן. זו הסיבה ליחס המיוחד שמקבל הצבי, שהחליט על דעת עצמו להצטרף לעדר.
הצבי הוא משל לַגֵּר, הבוחר להצטרף לעם ישראל. הצבי, הבוחר בחסות הרועה, כמוהו כגר, הבוחר באלוהי ישראל ובמצוותיו. על כן מגיע לו יחס מיוחד.
נשים לב, שבמדרש חביב זה אין הרועה עושה כל מבחני-קבלה לצבי, ואינו מזכיר לו כי קשים צבאים לעדר כספחת.
אנו נבחר בהיבט אקטואלי נוסף של סוגיית הגרות. עצם הבחירה בהצטרפות לעם ישראל מביאה גרים רבים להתעניין בתרבות ישראל, ללמוד עברית, לאמץ מנהגים יהודיים, לעשות היכרות עם ההיסטוריה היהודית וללכת לאורם של ערכי מוסר יהודיים קלאסיים. רבים מבני עמנו, שנולדו 'לתוך העדר', אדישים לכל זה, והם מפגינים בורות מטרידה בידע יהודי, במנהגים יהודיים ובמודעות ערכית יהודית. על כך ראויים הצבאים (הגרים) ליחס מכבד ומעריך, ואין סיבה להציב מכשולים בדרכם להתגייר, כי אם לסייע להם בשמחה.