נֵלֵךְ אֵצֶל בָּנַי

אָמַר ר' הוֹשַׁעְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַגִּיעִין לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, הקב"ה אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: הַעֲמִידוּ בִּימָה, וְהוֹצִיאוּ הַסְּפָרִים! וְהֵם אוֹמְרִים: לָמָּה? וְהוּא אוֹמֵר: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לָדוּן לְבָנַי לְמָחָר, שֶׁהוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִיָּד מַעֲמִידִין בִּימָה וּמוֹצִיאִין הַסְּפָרִים. נִמְלְכוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה לְעֶבְרוֹ, וְאוֹמְרִים: לְמָחָר אָנוּ עוֹשִׂין רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הקב"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ לְמָחָר רֹאשׁ הַשָּׁנָה? אָמַר לָהֶם: הַחֶשְׁבּוֹן בְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - מָסוּר הוּא לָכֶם, וַאֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בָּנַי, שֶׁכָּל מָה שֶׁהֵם עוֹשִׂים - נֵלֵךְ עִמָּהֶם. אָמַר מֹשֶׁה: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דְּבָרִים ד ז), וְאֵין לְשׁוֹן 'קָרְאֵנוּ' אֶלָּא מוֹעֲדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' וְגוֹ' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" (וַיִּקְרָא כג ד). לָכֵן כְּתִיב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה".

תנחומא בובר

על פי מדרש אחר, כשהגיעו בני ישראל לפרקם, מסר להם אלוהים את האחריות לחישובי לוח השנה. התהפוכות שעבר עם ישראל בעניין זה בתקופת בית שני הבהירו לחז"ל, שגם אם הולכים by the book, ישנה יותר מדרך אחת לעשות זאת, ועל כן חישובי הלוח הם זכות עצמאית של האדם, ואין שום ספר קודש, שיכול לשחרר אותו מעשיית חישובים אלה.

המדרש שלפנינו ממחיש עובדה זו בדרך סיפורית חביבה: אלוהים, המבקש ממלאכיו להתחיל בהכנות לקראת ראש השנה – בימה, ספרים, מערכת שמע, פרסום, מכירת כרטיסים מוקדמת וכו' - לומד מהמלאכים, שלמטה, על פני האדמה, כבר התחילו בני האדם לעשות את ההכנות שלהם. אלוהים מכיר בזכותם זאת, ואומר לפמליה שלו: 'אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ אֵצֶל בָּנַי, שֶׁכָּל מָה שֶׁהֵם עוֹשִׂים - נֵלֵךְ עִמָּהֶם'.

חז"ל מטפחים במדרשים שונים את הרעיון של הזכות והחובה של כל דור חכמים לפרש, ליצור ולחדש, בבחינת 'לא בשמים היא'. כאן, במדרש החביב הזה, מכיר אלוהים בזכותם זו של בני ישראל.