אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה, וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר, שֶׁאֵין מִי שֶׁיֵּהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה, וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר, שֶׁחָבִיב לַכֹּל, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִטֹּל מִמֶּנּוּ נוֹטֵל.
בבלי ראש השנה
הדימוי של הדס במדבר יכול לשרת אותנו בדרכים שונות, ובמדרש שלנו – אף הפוכות זו לזו במסר שלהן. על כן אין להתפלא, שהאמרה הראשונה – של ר' יוחנן היא, בעוד שהאחרת – מפיהם של 'יש אומרים', כלומר המקור הוא מישהו אחר, שזהותו נשכחה. נזכור תופעה זו של כפל נמשלים לאותו משל, כשנפגוש בה במדרשים אחרים. לעתים הקשר בין הדימוי למה שהוא מייצג הוא כל כך חזק, שאין אנו זקוקים להסבר, אבל הדס במדבר אינו דימוי כזה. דוגמה פשוטה מהסלנג העכשווי יכולה להיות הכינוי 'בולדוזר' (דחפור), המשדר לפעמים הערכה לאדם רב פעלים חרוץ ומתמיד, המסוגל לפנות מכשולים, המרתיעים את רובנו. אותו כינוי יכול לשדר ביקורת כלפי אדם, המבצע הכל בכוח ובמהירות, כשאין הוא שם לבו לנזקים שפעולתו הדורסנית יוצרת.
נשוב אל ההדס במדבר. ר' יוחנן בוחר בדימוי זה עבור אדם, הלומד תורה, אך אינו מלמד אותה לאחרים, מין תלמיד מתבודד שכזה. הדס – ריחו נעים, אבל כדי שאנשים ייהנו מבושמו צריכים להיות אנשים בקרבתו. הדס במדבר מפיץ את ריחו לארבע רוחות השמים, ואיש אינו בסביבה ליהנות ממנו. אני נזכר במדרש, המספר על ר' אלעזר בן ערך, מתלמידיו המוערכים ביותר של רבן יוחנן בן זכאי. ר' יוחנן מורו כינה אותו בכינוי 'מעין המתגבר', אות לכושר היצירתי הענק שלו בלימוד התורה. אחרי מות רבו, עזב ר' אלעזר את המרכז התוסס ביבנה, ועבר לגור באמאוס הנעימה. בצעד זה התרחק מחבריו ומהלימוד המשותף שלהם, ועד מהרה ירד כוחו הרוחני, שכן היה כהדס במדבר. לא היה לו את מי ללמד, מה שהחליש גם את יכולתו לחדש ולהפתיע.
אך פתגם אחר, הקושר את ההדס במדבר לתרבות לימוד התורה, אומר ממש ההפך: 'כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה, וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים, דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר'. מי שלומד תורה במקום בו אין תלמידי חכמים מצויים, פועל בחברה לא מאתגרת. עם כל הקושי שבדבר, הוא מלמד תורה במקום הזה. בראש ובראשונה הוא מקיים מצווה, שכן הדור הצעיר זקוק למורים. מאיפה הוא שואב את ההשראה ללימוד במקום שכזה? יתכן, שאין זו משימה לכל אחד, אך מי שמסוגל לחולל את הפלא הזה, מעניק לתלמידיו משהו טוב, שלא יכלו לצפות לו במקום בו הם חיים, כמו שאין זה הגיוני לצפות להריח את ריחו הטוב של ההדס במדבר. אני נזכר בסיפורו של רמי הרפז, טייס חיל האוויר, שישב בכלא המצרי עם שבויים ישראליים נוספים, ובמקום הריק והדל הזה הפיק הוא עם חבריו הטייסים את התרגום לספר 'ההוביט'. אכן, כהדס במדבר.
האם ניתן לשלב את שני המסרים ההפוכים, לכאורה, למסר אחד? בהחלט כן. לימוד תורה הוא מעשה חשוב מאד. הוא מתחזק ואיכותו משתפרת בחברת לומדים. גם החברותא עם לומדים, שיכולתם מאתגרת אותך, כמו גם הערך המוסף של לימוד שאתה מלמד את אלה, שיודעים פחות ממך, מעלות את הישגיך כלומד. עם זאת, לפעמים אתה נקלע, ולא מתוך בחירה, לסביבה בה אין חברת לומדים זמינה עבורך, ואז אתה נקרא לעמול שבעתיים – גם להפיק מתוך עצמך בלבד, וגם להעניק מהידע שלך לאנשים, שסביבת חייהם לא העניקה להם הזדמנויות ללמידה בעלת ערך. לעמל זה יהיה אולי ריח מעט שונה, אך גם זה יהיה בבחינת הדס במדבר, המהנה כל מי שמוצאו.