מִשְׁנָה: יָשְׁנוּ מִקְצָתָן שֶׁל הַסּוֹעֲדִים, וּלְפִיכָךְ הִפְסִיקוּ בִּסְעֻדָּתָם - יֹאכְלוּ מִן הַפֶּסַח אִם נִתְעוֹרְרוּ אַחַר כָּךְ. אִם יָשְׁנוּ כֻּלָּן - לֹא יֹאכְלוּ עוֹד, שֶׁנַּעֲשָׂה הַדָּבָר כְּהַפְסָקָה גְּמוּרָה, וְנִרְאֶה כְּאוֹכֵל פִּסְחוֹ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ — יֹאכְלוּ, אוּלָם אִם נִרְדְּמוּ לְגַמְרֵי - לֹא יֹאכְלוּ. וְעוֹד אָמְרוּ: הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת הַלַּיְלָה מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא נַעֲשָׂה נוֹתָר, וְנוֹתָר מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
גְּמָרָא: בַּמִּשְׁנָה שָׁנִינוּ: ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ - יֹאכְלוּ, נִרְדְּמוּ - לֹא יֹאכְלוּ. וְשׁוֹאֲלִים: כֵּיצַד הוּא בְּדִיּוּק נִתְנַמְנֵם? אָמַר רַב אַשִּׁי: נִים וְלֹא נִים, תִּיר וְלֹא תִּיר (יָשֵׁן וְלֹא יָשֵׁן, עֵר וְלֹא עֵר) כְּגוֹן שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ, וְעוֹנֶה, וְלֹא יוֹדֵעַ לְהַחֲזִיר סְבָרָה, וְכַאֲשֶׁר מַזְכִּירִים לוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֵרַע, נִזְכַּר.
וְעוֹד מְסֻפָּר: אַבַּיֵּי הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבָּה, רָאָה שֶׁהוּא מְנַמְנֵם, לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לֶאֱכֹל מַצַּת חוֹבָה בָּאַחֲרוֹנָה, אָמַר לוֹ: הַאִם יָשֵׁן אֲדוֹנִי? אָמַר לוֹ: מְנַמְנֵם אֲנִי, וְשָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה: נִתְנַמְנְמוּ — יֹאכְלוּ, נִרְדְּמוּ — לֹא יֹאכְלוּ.
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
מצווה לאכול היטב בערב פסח, ומצווה גדולה לא פחות – להאריך בסיפורי יציאת מצרים. הסעודה כוללת את אכילת קרבן הפסח, מנה בשרית המכבידה על המעיים, ומעייפת את הגוף. מה הפלא, שחלק מהמסובים מתנמנמים? והנה הבעיה: המשנה לימדה אותנו, שמי שנרדם באמצע הסדר, ומתעורר, הריהו כאילו סיים את סעודתו, ואם ימשיך באכילת קרבן הפסח, הריהו כמי שאוכל את הקרבן בשני מקומות, וזה אסור בתכלית האיסור! מה עושים? ממציאים מילה חדשה – 'נִמְנוּם'. אם אתה רק מנמנם, אתה יכול להתעורר ולהמשיך לאכול, כי לא נרדמת 'על מלא'...
שואלים האמוראים: למה הכוונה, כשאומרים התנאים 'נתנמנמו'? רב אשי מגדיר יותר במדויק, שאם אתה במצב 'נִים וְלֹא נִים, תִּיר וְלֹא תִּיר', כלומר חצי ישן וחצי ער, מה שקוראים כיום 'מְנַקֵּר', זה עדיין בסדר, ואתה יכול להמשיך לאכול. אם קוראים לך, ואתה עונה, אפילו אין אתה יכול 'להחזיר סברה', כלומר לדבר בהיגיון, זה עדיין בסדר. די בכך, שמזכירים לך משהו, ואתה נזכר...
את המינוח הזה למדו חכמינו, וכאשר ראה אביי, הלא הוא נחמני, מאמוראי הדור הרביעי בבבל, את רבה, ראש ישיבת פומבדיתא ודודו של אביי, שעינו עצומות, והוא מנקר, שאל אותו 'הַאִם יָשֵׁן אֲדוֹנִי?'. רבה לא התבלבל וענה 'מְנַמְנֵם אֲנִי', מה שנתן לו את הלגיטימציה להמשיך לאכול.
הביטוי 'תיר לא תיר' חוזר בגמרא חמש פעמים. הכוונה, ככל הנראה, למצב ביניים שבין ערות לשינה, ובמדרש שלנו – לשלב שהערות מתחילה להתקדם לכיוון השינה. ביטוי זה היה שגור גם על לשונם של חכמי קבלה מאוחרים יותר, שהשתמשו בו כמטאפורה לשלב הביניים בו מצוי העם שלנו – בין שינה לערוּת, ערוּת שתגיע עם בוא המשיח.
צלצולו הנחמד של הביטוי חיבב אותו גם על סופרים ומשוררים מודרניים, כמו בשירה של לאה גולדברג 'רוח':
אֵיזֶה רוּחַ, אֵיזֶה רוּחַ!
מוּל הַשַּׁעַר הַפָּתוּחַ,
עַל עָנָף שָׁחֹר שֶׁל עֵץ
צֵל-עָלֶה רוֹקֵד כְּלֵץ...
אֵיזֶה רוּחַ, אֵיזֶה רוּחַ!
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ יָפוּחַ
וְאֶצְלֵנוּ כָּאן בִּפְנִים
תִּיר לֹא תִּיר, וְנִים לֹא נִים...
הַס הָרוּחַ, שְׁקֹט הָרוּחַ
אַל תִּבְכֶּה וְתֵן לָנוּחַ
כִּי אֶצְלֵנוּ כָּאן בִּפְנִים –
יְשֵׁנִים, יְשֵׁנִים...