מַעֲשֶׂה בְּר' אֱלִיעֶזֶר, שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. עַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מֵהֶן אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי תְּשׁוּבָה מֵרַבּוֹתַי, וְאָמַר מָה שֶׁשָּׁמַע, וְעַל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה הָאֲחֵרוֹת אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. ר' יוֹסֵי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים הָיָה. עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי תְּשׁוּבָה, וְעַל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי.
אָמְרוּ לוֹ בִּתְמִיהָה: כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָן אֶלָּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה! (וְאֵינְךָ אוֹמֵר דָּבָר מִשֶּׁל עַצְמְךָ?!). אָמַר לָהֶם: הִזְקַקְתּוּנִי עַכְשָׁו לוֹמַר דָּבָר, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבּוֹתַי, שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לְסַפֵּר לָכֶם עַל מִדּוֹתִי וְעַל הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי נוֹהֵג בָּהֶם: מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וַאֲנִי בָּא תָּמִיד רִאשׁוֹן, וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁנַת קֶבַע וְלֹא שֵׁנַת עֲרַאי, וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי, אֶלָּא נִשְׁאַרְתִּי תָּמִיד אַחֲרוֹן, וְלֹא שַׂחְתִּי שִׂיחַת חֻלִּין, אֶלָּא רַק בִּדְבָרִים נְחוּצִים אוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מֵעוֹלָם. וְלָכֵן, לְפִי דַּרְכּוֹ, לֹא הֵשִׁיב עַל אוֹתָן שְׁאֵלוֹת, שֶׁלֹּא שָׁמַע תְּשׁוּבָתָן מִפִּי רַבּוֹ.
בבלי סוכה
ר' אליעזר בן הורקנוס היה ידוע בכמה תכונות מטילות מורא: הוא היה קפדן, תקיף וסמכותי. הוא לא דגל בחידושי תורה, ודרכו היתה לְשַׁמֵּר בקפדנות דברים, שלמד מרבותיו, ולהעבירם הלאה לתלמידיו. אם כן, מי היו רבותיו, מהם העתיק בקפדנות את דברי התורה? הוא היה תלמידו הגדול של רבן יוחנן בן זכאי, מייסד הישיבה ביבנה.
ר' אליעזר שובת בגליל העליון, כלומר מוותר על עליה לרגל לחג הסוכות, ועושה את החג בגליל. בכך הוא מפגין את סמכותו ואת עצמאותו, וזאת למרות הקפדנות המחמירה שבה הוא ממשיך את תורתם של רבותיו. תלמידים יש לו הרבה, ואלה באים אליו לשמוע דברי תורה, וגם להציג בפניו שאלות וסוגיות. כדרכו, עונה ר' אליעזר על חלק מהשאלות את מה שלמד מרבותיו, ואילו על חלק אחר הוא עונה בפשטות: 'לא שמעתי'. מכאן, שאין ברצונו לחדש באותם נושאים, שלא קיבל מקודמיו.
למרות זאת, כשנשאל ר' אליעזר כיצד זה אומר הוא רק דברים מפי השמועה, ואינו מחדש דבר, הוא נאלץ לחדש... הוא מספר מעט על עיקרי התנהגות, בהם הוא מחזיק. על פי הכתוב בבבלי סוכה, נבחין בקלות, כי חלק ניכר מאותם עיקרי התנהגות הוא קיבל, מילה במילה, מרבו, רבן יוחנן בן זכאי. עיקרי התנהגות אלה תואמים לתדמיתו המחמירה והתובענית של ר' אליעזר:
'מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ' – בהנהגה זו יש גם תביעה קיצונית מעצמו, אך גם יהירות כלפי הזולת.
'לֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁנַת קֶבַע וְלֹא שֵׁנַת עֲרַאי' – ר' אליעזר הקפיד על כבודו, ולא 'ירד אל העם'. שינה בבית המדרש יש בה משום שבירת הדיסטנס בינו לבין שאר תלמידי החכמים.
'לֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְיָצָאתִי' – מכאן, שהוא היה אלוף השוהים בבית המדרש. בדרך זו לא רק צבר לעצמו נקודות זכות כלומד תורה, אלא גם הקשה על חבריו לנצל את הזמן שהוא אינו בבית המדרש, ולחדש משהו בתורה...
'לֹא שַׂחְתִּי שִׂיחַת חֻלִּין' – אין small talk. ממש מפחיד!
'וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מֵעוֹלָם' – לכאורה מעיד על צניעותו של ר' אליעזר, שאינו רוצה להתפאר בחידושי תורה שלו, אבל מאידך – הוא, ככל הנראה, מצפה גם מחבריו, שלא יתהדרו בחידושים. זו גישה שמרנית, החוסמת יצירתיות, ומחייבת כל תלמיד חכם להיות מסוגל לצטט בדייקנות רק דברים, שהוא יודע מי אמרם.
ואם הזכרנו את רבן יוחנן בן זכאי, מורו של ר' אליעזר, הרי שהוא אמר, פחות או יותר, את אותם דברים על עצמו, אך הוסיף כמה דברים משלו:
(רבן יוחנן בן זכאי ) לֹא הִרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּשֶׁהָיָה מָצוּי בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, שֶׁיֵּשׁ בִּזָּיוֹן לַתּוֹרָה, כְּשֶׁמְּהַרְהֵר שָׁם בַּתּוֹרָה, וְלֹא פָּתַח אָדָם אַחֵר אֶת הַדֶּלֶת לְתַלְמִידָיו, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא חָשַׁשׁ לִכְבוֹדוֹ, אֶלָּא שָׂמַח לְכַבְּדָם בְּכָךְ, וְלֹא אָמַר לַתַּלְמִידִים: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְּסָחִים, שֶׁיֵּשׁ לְהִזְדָּרֵז לְהַקְרִיב קָרְבַּן פֶּסַח אוֹ לְסַדֵּר אֶת הַפֶּסַח, וְכֵן בְּעַרְבֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמִּצְוָה לְהַרְבּוֹת בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם זֶה. לִפְנֵי חֲשֵׁכָה.
בשונה מתלמידו ר' אליעזר, רבן יוחנן בן זכאי לא הקפיד על דיסטנס בינו לבין תלמידיו, וכשבאו ללמוד ממנו תורה, היה ניגש הוא בעצמו לפתוח בפניהם את הדלת, כביטוי של כבוד להם. ואם אמרו על ר' אליעזר, שהוא 'בור סוד שאינו מאבד אף טיפה', נוכל אנו להסתייג מעט, ולומר כי הוא איבד משהו מרוחו של רבן יוחנן, וכי אותה סמכות מחמירה שלו הביאה אותו, בסופו של דבר, לאותה התנגשות טראגית עם הקולגות שלו בארוע 'תנורו של עכנאי'.