טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ

רַבִּי פִּנְחָס אָמַר: אָדָם חָבִיב בִּשְׁמוֹ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן. בָּא שְׁלֹמֹה וּפֵרַשׁ: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז'). נוֹלַד אָדָם, מוֹנִין לוֹ לַמִּיתָה. מֵת, מוֹנִין לוֹ לַחַיִּים. נוֹלַד אָדָם, הַכֹּל שְׂמֵחִין, מֵת הַכֹּל בּוֹכִין. וְאֵינוֹ כֵן, אֶלָּא נוֹלַד אָדָם וְאֵין שְׂמֵחִין לוֹ, שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק וּמַעֲשִׂים יַעֲמֹד, אִם צַדִּיק, וְאִם רָשָׁע, אִם טוֹב, וְאִם רָע. וּמֵת, הֵם צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב וְיָצָא מִן הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. מָשָׁל לִשְׁנֵי סְפִינוֹת פּוֹרְשׁוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, אַחַת יוֹצֵאת מִן הַלָּמָן וְאַחַת נִכְנֶסֶת לַלָּמָן, הַיּוֹצֵאת מִן הַלָּמָן הַכֹּל שְׂמֵחִין וְהַנִכְנֶסֶת לַלָּמָן לֹא שָׂמְחוּ לָהּ. הָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד. אָמַר לָהֶם: חִלּוּף הַדְּבָרִים אֲנִי רוֹאֶה. זוֹ שֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה מִן הַלָּמָן, לֹא צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ עִמָּהּ, שֶׁאֵין יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק עוֹמֶדֶת, כַּמָּה יָמִים מִזְדַּוֶּגֶת לָהּ, כַּמָּה עַלְעוֹלִין הֵן מִזְדַּוְגוֹת; וְשֶׁנִּכְנֶסֶת לַלָּמָן, הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁנִּכְנְסָה לְשָׁלוֹם. כָּךְ, (כש)מֵת אָדָם, הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ וּלְשַׁבֵּחַ, שֶׁנִּפְטַר בְּשֵׁם טוֹב בְּשָׁלוֹם מִן הָעוֹלָם. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר: "וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ".

קהלת רבה

בעקבות קֹהֶלֶת הדכאוני מצביעים חז"ל על הפרדוקס: כיצד זה אנו שמחים כשנולד אדם, ואילו כאשר נפטר האיש – אין אנו שמחים? לדעתו של ר' פנחס צריך היה לשמוח דווקא בעת פטירתו של אדם, אם יצא מן העולם כשהוא עמוס במצוות ובמעשים טובים, או, בלשון המקרא, בעל 'שם טוב'.

ההתחכמות הזאת עיוורת, לכאורה, מהסיבות לשמחה שאנו שמחים בלידת תינוק ומהעצב התוקף אותנו עם פטירת אדם אהוב עלינו. לידת תינוק מסיימת תקופה של חרדות ודאגות: הֲאִם הָאֵם תעבור את הלידה בשלום? האם התינוק יֵצֵא שלם ובריא? כמו כן הופעת תינוק במשפחה היא מימוש של אחת המצוות החשובות ביותר – מצוות פרו ורבו. השמחה שאנו מבטאים עם לידת תינוק, יש בה גם ביטוי למשאלות שאנו חפצים לבקש עבורו: אם נשמח, יהיו לו חיים טובים. פטירת אדם האהוב עלינו מעוררת בנו קשת של רגשות קשים. זה העצב על פרידה מנפש שאהבנו, זו תחושת ההחמצה של מה שלא הספקנו להיטיב עמו בחייו, וזו התזכורת המבעיתה לכך שגם חיינו הם סופיים.

ובכל זאת אומר קהלת: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ". למה התכוון האיש הזקן, שכבר ראה הכל בחייו? האם ניתן לקשר בין הרישא של הפסוק לסיפא שלו?

השם הוא השם שעשה לו האדם בחייו, ועם השם הטוב הזה הוא מגיע אל התחנה הסופית. אמנם תורת הגמול המקראית אינה מתייחסת לגמול שאחרי המוות באותה הדרך שאמונות חז"ל מתייחסות, ועדיין מייחס גם קהלת חשיבות וערך לשם הטוב, גם ברגע המוות. זה אולי מנוגד לאמירות שלו על כך, שהכל יישכח אחרי מותנו, אבל לי אין בעיה עם סתירות מעין אלה, המבטאות, לטעמי, הלכי רוח שונים במשך חיינו. אותו שם טוב הנותר לו לאדם ביום מותו הוא יתרונו של יום המוות על יום הלידה. אם הרישא והסיפא של הפסוק קשורים זה לזה, אין כאן לפנינו שלילה מוחלטת של ערך החיים.

כך ניתן להבין גם את מדרש חז"ל עם המשל היפה על האוניות היוצאות והבאות לנמל. על פי המשל נוהגים אנשי אותו נמל לערוך טקס שמח ביציאת אוניה לדרך, ואילו בשובה של אוניה לא נערך טקס כזה. אומרים להם, חז"ל, לאנשי הנמל: הפוך, גוטה, הפוך! שבה אוניה לנמל – שִמחו על שלמרות כל סכנות הדרך בים היא חזרה בשלום. הנמשל: עשה האדם מצוות רבות בחייו, ונפטר – עלינו לשמוח שיצא מן העולם בשלום. נוסיף עוד, שאמונת חז"ל בעולם הבא מביאה אותם להאמין, שלמעשיו הטובים של האדם בחייו יבוא גמול באותו עולם אחר.

דיון פילוסופי הקרוב יותר לרוחו הפסימית של קהלת נמצא במדרש ממסכת עירובין:

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא; עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא - יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, וְאִמְרֵי לָהּ יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.

והנה דבריו של קהלת, שאינם רחוקים מדברים קשים אלה:

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, שֶׁכְּבָר מֵתוּ, מִן הַחַיִּים, אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה, וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה, אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד')

זו אמירה נוראה, המוחקת לחלוטין את ערך החיים, ומטילה על האדם חובה לפצות על ה'תאונה' של לידתו בפשפוש במעשיו כל חייו. טוב לו לפסוק זה ולמדרש ממסכת עירובין, שלא נבראו יותר משנבראו...