אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו נו) "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", 'תְּפִלָּתָם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'תְּפִלָּתִי', מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל. מַה הוּא מִתְפַּלֵּל? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? בִּרְכַּת הֶדְיוֹט, אַל תְּהִי קַלָּה בְּעֵינֶיךָ!
עין יעקב, ברכות
לפנינו אחד המדרשים המופלאים, בהם הולכים חז"ל רחוק מאד בביטויי ההאנשה של האל.
המדרש הולך מהקל אל הכבד. תחילה מציע ר' יוחנן, מראשי אמוראי ישראל, שהאל מתפלל – ממש כמונו, בני האדם. כמו במדרשים רבים, גם כאן מגיע הציטוט מהתנ"ך, המצביע על אפשרות זו, שלאלוהים יש בית תפילה שלו, שבו הוא מתפלל. הפסוק הוא מישעיהו - "וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי", והפירוש שנותן לו ר' יוחנן מתעלם מהאפשרות האחרת להבינו – בית תפילתי הוא הבית שבו מתפללים אלי.
אבל מיד עולה השאלה – מה טיבה של תפילה זו של אלוהים? אם הוא מתפלל, האל, אפשר שיש לו רגשות וגם צרכים, רגעי חולשה והזדקקות לכוח עליון, או שמא תפילתו היא מזן אחר, השונה מהתפילה האנושית. רב זוטרא בר טוביה, אמורא בבלי, מכיר את הנוסח המדויק של התפילה, או מנסח אותה בעצמו על פי אמונתו. אם תפילת האדם פונה אל האל בבקשה, ומזכירה את שמו, יש לנסח תחליף עבור תפילת האל, וזה נמצא במילים 'יהי רצון מלפני'. אם כן, האל מדבר על נפשו שלו, מנהל דיאלוג עצמי, ומביע תקווה שיעלה רצון מלפניו. ניתן לנסח זאת כך: אני מקווה, שיהיה לי החשק לעשות כך וכך. ולמה מקווה האל?
'שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי' – שמצב הרוח שלי יהיה חומל ולא כועס. יש לי שעות של כעס, בהן איני מרוצה במיוחד ממעשי שלי, ואני מקווה להיות שרוי במצב רוח מפויס יותר.
'וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי' – המידות שלי הן הכלים בהם אני מודד את מעשיהם של בני האדם, ועל פי מידות אלה אני פועל בצדק. אני מקווה שהרחמים, או החסד, יגברו על המידות הקשות האלה.
'וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים' – ואם לא היה ברור עד עתה, הרי שאני מתכוון לשימוש במידת החסד והרחמים בבואי להגיב על מעשי בני.
'וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין' – ולמרות שאני 'דיין אמת', שכל מעשי 'אמת וצדק', מה שאני מעדיף הוא לחרוג משורת הדין, ולא להעניש את בני כמו שספר החוקים דורש.
ואם רב זוטרא בר טוביה אומר זאת על אלוהים, אולי אלוהים ישמע ויסכים לקבל עליו את המידה החומלת הזאת.
ר' ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול, מצוטט בדברי התנאים, במסגרת סיפור 'מהחיים', בבחינת 'הדבר היה ככה'. הוא מספר – כך מספרים עליו, שפגש בהיכנסו אל קודש הקודשים את אַכַּתְרִיאֵל, יָהּ ה' צְבָאוֹת – כינוי יוצא דופן לאל עצמו, או לאחד ממלאכיו הבכירים. על פי סיפור פנטסטי זה מבקש אכתריאל ה' צבאות מר' ישמעאל כהן גדול לברך אותו, את האל, וזה ברך אותו באותה ברכה/תפילה, שהוצגה לעיל. מכאן הרעיון, שאת נוסח הברכה הזאת טבע ר' ישמעאל בעצמו בפגישה פנים אל מול פנים עם הקב"ה!
מה כל כך מהפכני במדרש הזה? האל זקוק לברכתו של האדם, והאדם מברך את האל שיתגבר על אותו חסרון שלו, לדון את בני האדם בצדק אכזרי, ושיסגל לעצמו את החמלה, שהיא לפנים משורת הדין. יש לנו כאן אלוהים חלש או נזקק, ואנו, בני האדם, באמצעות נציגנו הכהן הגדול, מחזקים אותו, ומראים לו את הדרך הנכונה.