אֶבֶן הַטּוֹעֵן

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶבֶן טוֹעֵן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כֹּל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה נִפְנֶה לְשָׁם; זֶה עוֹמֵד וּמַכְרִיז וְזֶה עוֹמֵד וְנוֹתֵן סִימָנִין וְנוֹטְלָהּ.

בבלי בבא מציעא

אותה אבן, עליה מספר המדרש בבבא מציעא, היה לה תפקיד מיוחד. לשם היו באים אנשים שאיבדו משהו בעל ערך ואנשים שמצאו מציאות בעלות ערך. המאבדים היו מכריזים על אבדותיהם, ואם נמצא במקום מי שמצא את האבדה, היה מוסר אותה למאבד תמורת סימנים. בימינו החליפו לוחות המודעות במרכולים ובשאר מבני ציבור את אבן הטוען, ולאחרונה עוברות הודעות כאלה ברשתות החברתיות ובקבוצות ה-whatsapp במהירות הבזק, וזוכות לתפוצה שכמוה לא היתה מאז ומעולם.

מה מקור השם 'אבן הטוען'? יש הסבורים שטענתו של המאבד 'מציאה זו שלי היתה' היא המקור, בעוד אחרים סבורים, כי הטוען הוא, למעשה, הטועה, כלומר המאבד.

על פי מדרש זה סביר להניח כי בימי הרגלים, כשהיה קהל רב בירושלים, וחפצים רבים הלכו לאיבוד, היה לה, לאבן הטוען שימוש כזה.

במקור אחר, מסכת תענית במשנה, מוזכרת 'אבן הטועים', אך במקור זה אין מתייחסים לתפקידה, אלא רק לעובדה שהיתה זו אבן גדולה במיוחד. חוני המעגל התבקש להתפלל לגשם בשנת בצורת, ולאחר שירד גשם מועט, חזרו וביקשו ממנו להפעיל את הטורבו. אז ירד גשם זלעפות, ושוב ביקשו ממנו לא להיסחף...

אָמַר, לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִקְנָן, עַד שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִים.

משנה תענית

את אמירתו זו של חוני מסביר הירושלמי כך:

כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאֶבֶן הַזֹּאת לְהִמָּחוֹת מִן הָעוֹלָם, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל עַל הַגְּשָׁמִים שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶם.

יְרוּשַׁלְמִי תַּעֲנִית

לדעתו של הירושלמי ביקש חוני לומר לציבור, שאין הוא יכול להבטיח שהגשמים ייפסקו, ממש כמו שאין אבן הטועים יכולה להימחות ע"י מי גשמים. בקיצור – תנו לטבע לעשות את שלו!

אני חושב על ימי הרגל בירושלים בתקופת בית שני, כשהעיר פקוקה בהמוני אדם, וכמו בפסטיבלים מרובי קהל, כך גם באותם ימי רגל היו אנשים שהלכו לאיבוד וניתקו מהחבורה איתה הגיעו לירושלים, או איבדו חפצים יקרים להם. לשכות מודיעין לעולי הרגל לא פעלו, ומי יודע כיצד טיפלו בהררי האשפה שהצטברו ברחובות, ואם היו בירושלים בתי שימוש ציבוריים בכמות מספקת, ומי תיחזק אותם. וכל הבלגן הזה התנהל, רחמנא לצלן, בלי טלפונים סלולריים...