לָשׁוֹן הָרָע

“חִצֵי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים” (תהלים ק"כ) – מָה רָאָה לִמְשׁוֹל לָשׁוֹן הָרָע לְחֵץ מִכָּל כְּלֵי־זָיִן? אֶלָּא כָּל כְּלֵי־זַיִן מַכִּים בִּמְקוֹמָם, וְזֶה מַכֶּה מֵרָחוֹק. כָּךְ הוּא לְשׁוֹן־הָרָע, שֶׁהוּא נֶאֱמַר בְּרוֹמִי, וְהוֹרֵג בְּסוּרְיָא. וְלֹא כְּכָל גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּגַחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁכָּל הַגֶּחָלִים כָּבוּ מִבַּחוּץ, כָּבוּ מִבִּפְנִים, אֲבָל גַּחֲלֵי רְתָמִים - אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּבוּ מִבַּחוּץ, עֲדַיִן בּוֹעֲרוֹת מִבִּפְנִים; כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל לְשׁוֹן־הָרָע, אַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְפַיְּסוֹ, וְהוּא מִתְפַּיֵּס, עֲדַיִן הוּא בוֹעֵר מִבִּפְנִים.

ירושלמי פאה עפ"י ספר האגדה

ההלכה היהודית אוסרת לדבר לְשון הרע, כלומר כל דיבור רע על יחיד או רבים, הכולל פרסום מעשיהם הרעים, או היכול לפגוע בהם או להעליבם. עיקרו של האיסור הוא ההיזק שעלול להיגרם למי שדיברו עליו רע. (ויקיפדיה)

לפני שנעסוק בהשוואות המעניינות שעושה המדרש בהקשר זה, נעצור לרגע, ונשאל עצמנו: האם לספר ברבים על עבירה שעבר מישהו, בהנחה שעצם ביצוע העבירה אינו מוטל בספק, נחשב ללשון הרע? ועוד שאלה: האם יש להוכיח, שהדברים נאמרו מתוך כוונה ברורה לפגוע?

המדרש שלפנינו מתעלם משתי שאלות חשובות אלה. עיקר עניינו הוא להמחיש את נזקיו של לשון הרע.

נפתח בפסוק המצוטט ממזמור תהלים ק"כ, ונציג כאן את כוונת המקור המקראי. נחזיר את הפסוק להקשרו:

יְהוָה, הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר, מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה.

מַה יִּתֵּן לְךָ, וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה -

חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים?

המקרא אינו משתמש במונח 'לשון הרע'. מה שהוא מדבר עליו אינו זהה למה שמתכוונים אליו חז"ל. החטא עליו מדבר המזמור הוא דברי שקר הנאמרים בין אדם לחברו, מתוך כוונה להטעות את השומע אותם. השוואת שפת שקר לחיצים שנונים מזכירה לנו, שדברי שקר לא נאמרים סתם לשם ההנאה, אלא מתוך כוונה לפגוע בשומע. הוסיפו לפגיעת החץ את להט הגחלים, והכאב גדול עוד יותר.

העברת המשמעות של המטאפורות האלה לתחום אמירת דברי ביקורת על מישהו, מחייבת פירוש חדש שלהן, וזה יופיו של המדרש.

'כָּל כְּלֵי־זַיִן מַכִּים בִּמְקוֹמָם, וְזֶה מַכֶּה מֵרָחוֹק' – לעומת פגיעה ישירה באדם, הנעשית בכלי נשק כלשהו במצב, בו הפוגע והנפגע עומדים זה מול זה, החץ השנון (חץ שראשו משונן) יכול לפגוע באדם מרחוק. כך גם לשון הרע, 'שֶׁהוּא נֶאֱמַר בְּרוֹמִי, וְהוֹרֵג בְּסוּרְיָא'. חייל, היורה חיציו לאוויר, לכיוון צבא האויב, ואינו מכוונם ישירות אל אדם מסוים, העומד מול פניו, קל לו יותר לעשות זאת. הוא לא יתייצב מיידית מול תוצאות מעשהו. כך גם קל יותר לספר על חטאיו של אדם, שאינו ניצב מולנו, כשאין אנו צריכים לראות בעינינו את תוצאות המעשה שלנו. זו אחת הבעיות הגדולות של לשון הרע – שקל כל כך להתפתות לה. אנו מכירים את התופעה הזאת היטב בימינו, כאשר לשון הרע ברשתות החברתיות פוגעת מרחוק, ואפילו מקלה עלינו להתחבא תחת שם בדוי, ולא לשאת בתוצאות.

'שֶׁכָּל הַגֶּחָלִים כָּבוּ מִבַּחוּץ, כָּבוּ מִבִּפְנִים, אֲבָל גַּחֲלֵי רְתָמִים - אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּבוּ מִבַּחוּץ, עֲדַיִן בּוֹעֲרוֹת מִבִּפְנִים' – המדרש מוצא טעם רב בהשוואת לשון הרע לגחלי רתמים דווקא. ידע השדה של חז"ל מכיר את תכונתם של גחלי שיח הרותם, המחזיקים בתוכם את האש הרדומה עוד זמן ממושך. אגדה חז"לית מספרת על נודדים שחנו ללילה, כשהם מתחממים במדורת ענפי רותם. למחרת בבוקר השאירו את שרידי הגחלים ויצאו לדרך. לאחר זמן רב שבו וביקרו במקום, ומצאו להפתעתם את הגחלים, שהן עדיין עוממות וחמות. כך גם עלבונו של אדם, שנפגע מלשון הרע – אפילו אם בא אליו מי שסיפר בגנותו, התנצל ופייס אותו – העלבון ממשיך לרחוש בפנים כמו גחלי הרותם. מכאן שפגיעתה של לשון הרע היא חמורה ומתמשכת.

נשוב אל השאלה, שנשאלה בתחילת הדיון – ומה אם דברי הביקורת, שהופצו ברבים, מבוססים על אמת לאמיתה? לחז"ל יש דעה גם בעניין זה, אם כי היא אינה מופיעה במדרש שלפנינו. להפצת אותם דברי ביקורת בפרהסיא, או אפילו בצנעה לאדם אחד, יש אלטרנטיבה: אם אינך רוצה לפגוע ברעך, חייב אתה להוכיחו ביחידות, כלומר להגיד לו, שאתה יודע מה הוא עשה, ומה אתה חושב על זה. לשתי דרכים אלטרנטיביות אלה ישנן תוצאות אחרות, והשנייה רצויה יותר. וכמובן קיימת לפעמים גם דרך נוספת. אם מדובר בעבירה על החוק – יכול אתה ללכת אל הרשות האחראית על אכיפת החוק (בימינו זו המשטרה) ולספר על הידוע לך. הם יבקשו ממך הוכחות לכך, שמה שאתה מספר להם הוא נכון. אם אתה רק חושב, שנעשתה עבירה, יתכן שבדיקה מקצועית של אותה רשות תמנע פגיעה באותו אדם, אם יתברר לבסוף כי הוא חף מפשע.

אם נרצה להפיק לקח כלשהו מהדיון הזה, נשוב אל חיינו הסוערים, ואל כל המידע המופץ בתקשורת המקצועית ובתקשורת הבין-אישית שלנו, ונבחן ברצינות מה מכל הנאמר שייך לקטגוריה של לשון הרע, ומה הוא, פשוט, אמת לאמיתה, שחשוב לחשוף אותה בציבור. גם אם מדובר באמיתות, עדיין כדאי לחשוב איך מטפלים בדרך המועילה ביותר במידע הזה.