בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הקב"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, שֶׁלֹּא תְּנַסֵּנִי עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁאִם, חָס וְחָלִילָה, לֹא שָׁמַעְתִּי לְךָ, הָיִיתִי מְאַבֵּד כֹּל מָה שֶׁיָּגַעְתִּי מִיָּמַי. אָמַר ר' חָנָן: אָמַר לוֹ הקב"ה: חַיֶּיךָ, כָּךְ הוּא, שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמַעְתָּ לִי, לֹא הָיָה בְּיָדְךָ כְּלוּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הקב"ה שֶׁלֹּא יְנַסֵּהוּ עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיֹאמַר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נְאֻם ה'" (בְּרֵאשִׁית כב טז), אָמַר לוֹ הקב"ה: חַיֶּיךָ, יִסּוּרִין קָשִׁין וְנִסְיוֹנִין אֲחֵרִים הָיוּ רְאוּיִין לָבֹא עָלֶיךָ, וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין. אֵלּוּ הֵן אוֹתָן יִסּוּרִין שֶׁבָּאוּ עַל אִיּוֹב, וְהָיוּ רְאוּיִין לָבוֹא עַל אַבְרָהָם, שֶׁכֵּן הוּא נִסְמָךְ לַפָּרָשָׁה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם וְגו' אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ וְגוֹ'" (שָׁם שָׁם כ כא), וְהוּא אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ, אִיּוֹב שְׁמוֹ" (אִיּוֹב א א), אָמַר לוֹ הקב"ה לְאַבְרָהָם: "לֵךְ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וְגוֹ'... כִּי כְּבָר רָצָה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קֹהֶלֶת ט ז).
מדרש תנחומא
מה היתה 'אותה שעה'? השעה שאחרי עקידת יצחק. אם התנ"ך מצניע את הביקורת על אלוהים, אשר ניסה את אברהם באותו ניסיון איום ונורא, הרי שמדרש תנחומא מרשה לאברהם לפתוח את פיו לאחר שהאימה חלפה לה, ולְהַשְׁבִּיעַ, לא פחות ולא יותר, את אלוהים, שלעולם לא ישוב לנסות אותו. אברהם אומר, שלוּ היה מסרב לצו האל, היה מאבד את כל מה שיגע עליו מימיו, כלומר היה מאבד את נקודות הזכות שצבר על מעשיו הטובים שעשה כל חייו. מאידך, מה שמדרש תנחומא נמנע מלומר במפורש, הוא שלוּ היה האלוהים נמנע מלעצור את אברהם, והעקידה היתה מתבצעת, אברהם לא היה סולח לעצמו, ואולי גם לא לאלוהים.
ואלוהים מקבל את דרישתו של אברהם, ונשבע לו, שלעולם לא ישוב לנסותו. חז"ל יודעים, שאלוהים המשיך לעשות את הדבר הנורא הזה, לנסות את בני-האדם, אבל על אחרים. סיפור איוב מוכיח באופן ברור, שאלוהים לא נגמל מההרגל המגונה הזה, וחז"ל מנסים לחבר את הסיפור הקשה של איוב עם סיפור העקידה.
שתי עובדות מסייעות לחז"ל בתרגיל המוזר הזה. האחת – זמנו של איוב היה ונותר חידה, גם עבור חוקרי התנ"ך של ימינו. השניה – השם 'עוּץ', המציין בספר איוב את שם ארצו, מופיע בבראשית ממש אחרי סיפור העקידה. אם כן, אפשר להציע, שאיוב הופיע דור אחד אחרי אברהם.
ואלו הפסוקים המופיעים בסופו של פרק העקידה:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר: הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא, בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ, אֶת-עוּץ בְּכֹרוֹ, וְאֶת בּוּז אָחִיו, וְאֶת קְמוּאֵל, אֲבִי אֲרָם.
אם כן, עוץ הוא אחיינו של אברהם. ואם איוב הוא מארץ עוץ – We've got a match!. מכאן שאלוהים חזר לסורו זמן קצר אחרי העקידה, ושב לבצע ניסיונות בבני-אדם ממשפחתו של אברהם.
אלה חומרי הגלם, מהם מרכיבים חז"ל את המעשיה שלפנינו. אלוהים תכנן להביא על אברהם עוד ניסיונות ויסורים רבים (מדוע?), אך אחרי שאברהם השביע אותו לא לעשות זאת לעולם, העביר אלוהים את חבילת הצרות לאיוב. מה, לא חבל להשתמש במה שכבר תוכנן והוכן?!
ואם כבר העברנו במכונת הזמן את איוב לזמנו של אברהם, מדוע לא נקנח בפסוק היפה מקהלת, ונשים אותו בפיו של האל, הנעתר לאברהם, ומשלח אותו אל שארית חייו עם קצת אופטימיות?
"לֵךְ, אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וְגוֹ'... כִּי כְּבָר רָצָה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ".