הביטוי 'מדינת הים' או 'מדינות הים' הוא ציון לארץ רחוקה, כל כך רחוקה, שיש ללכת אליה בים הגדול והמסוכן. בתקופה שתקשורת בין יבשתית היתה כמעט בלתי אפשרית, מי שיצא למדינת הים לא תמיד שב, וגורלו לא תמיד נודע. ההולך למדינת הים ושב לביתו עורר תמיהה ופליאה, שאלות וקושיות רבות: מה עשה שם? האם נשא לו אישה והשאירה שם? האם זה באמת הוא? אם השאיר במקום מושבו את האישה והילדים, וגורלו לא ידוע – האם היא בגדר עגונה או אלמנה? האם עבר שם עבירות? האם חטא חטאים, המחייבים אותו בהיטהרות?
אם שב לביתו בחג או במועד כלשהו, והוא פרוע ומלוכלך, שערו לא טופל זה זמן רב – מתירה לו המשנה להתגלח ולכבס את בגדיו אפילו במועד. עליו לחזור ולהיראות כאדם מן הישוב.
וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהֻתַּר, וְהַנָּזִיר, וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ:...
משנה מועד קטן
הסכנות בהן עלול לפגוש ההולך למדינת הים העסיקו מאד את חז"ל, והם שיבצו את המוטיב הזה במדרשים שלהם:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְיָצָא אַחֲרָיו, וְעָמַד עָלָיו. הָלַךְ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וְיָצָא אַחֲרָיו, וְעָמַד עָלָיו. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, יָרְדָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שנ' "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (בְּרֵאשִׁית מו), עָלוּ, עָלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שנ' "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" וְגוֹ' (שָׁם)
מכילתא דרבי ישמעאל
לצפות לכסף שיגיע ממדינת הים – כתשלום על עסקה מסחרית או בכספי ירושה של קרוב משפחה שנפטר במרחקים – זה עניין בעל הסתברות נמוכה:
תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם. .. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם — מִשּׁוּם דְּלָאו כׇּל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא (לא בכל יום מתרחש נס).
בבלי פסחים
ומדוע ילך איש למדינת הים, וישאיר את אשתו בבית? קרוב לוודאי שהנסיבות היו כלכליות. האיש ירד מנכסיו, ואולי אפילו נכנס לחובות, והוא מקווה למצוא פרנסה בארצות אחרות. עד היום יש אנשים הנודדים למרחקים למצוא עבודה, ומשאירים את משפחתם בבית. ברוב המקרים אין בכוונתו של הבעל להבריז לאשתו, אם כי תנאי החיים עלולים לגרור אותו לאחר מאד לחזור, ואפילו לא לחזור: מתמשך הזמן הדרוש לו לאיש כדי להרוויח כסף; מצא פרנסה טובה מאד, והתפתה להישאר ולשכוח את חובותיו למשפחתו ואת הקהילה בה חי; פגש באישה, והוא חי עמה ומעדיף לשכוח את הראשונה; וכמובן – אם קרה לו אסון, והוא נפצע, נשבה או נהרג.
"הָיְתָה כְּאַלְמָנָה - אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּאַלְמָנָה, וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּאִשָּׁה, שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר עָלֶיהָ.
בבלי תענית
האישה שנותרה בבית, ובעלה נעלם לו למדינת הים, היא חסרת הגנה, ונתונה ללעג ולהתגרות מידי סביבתה, או אף לגרוע מכך. אולי בעלה מסכן עצמו בדרכי הים, אבל גם היא אינה מלקקת דבש.
רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא מַטְרוֹנָה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה מְרֻבָּה, וְאָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לָךְ. הִנִּיחָהּ הַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאֵחֵר לְשָׁם (אחר לשוב). נִכְנְסוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֶצְלָה, וְהָיוּ מַקְנִיטוֹת אוֹתָהּ, וְאוֹמְרוֹת לָהּ: הִנִּיחֵךְ הַמֶּלֶךְ, וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם, וְשׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר עָלַיִךְ! וְהָיְתָה בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתָהּ, פּוֹתַחַת, וּמוֹצִיאָה כְּתֻבָּתָהּ, וְקוֹרֵאת, וְרוֹאָה בִּכְתֻבָּתָהּ: כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, מִיָּד הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אֲנִי תָּמֵהַּ אֵיךְ הִמְתַּנְתְּ לִי כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים?! אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִלְמָלֵא כְּתֻבָּה מְרֻבָּה שֶׁכָּתַבְתָּ, וְנָתַתָּ לִי, כְּבָר אִבְּדוּנִי שְׁכֵנוֹתַי.
איכה רבה
ומה עושה האישה הנעזבת, המחכה עד בוש לשוב בעלה, והוא אינו מגיע? פעמים שהיא מתפתה לקשר עם גבר אחר. הילד שיוולד להם הוא ממזר.
וַאֲפִלּוּ מַמְזֵר מֵאֵשֶׁת אִישׁ, פְּעָמִים שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אֵימָתַי? בִּזְּמַן שֶׁנָּאֲפָה, וּבַעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם, וְהִיא מַשְׁלֶכֶת אוֹתוֹ.
במדבר רבה
אם לא שב הבעל ממרחקים, וגורלו לא ברור, יבוא עניינה של האשה העגונה או האלמנה בפני בית הדין. לפנינו תיאור מכמיר לב של אישה שנואשה מלהמתין לבעלה, שקיבלה את אישור בית הדין להינשא בשנית, ואז, רק אז, מופיע הבעל בפתח הבית. חכמים אומרים, שעליה להתגרש משני בעליה, ושהיא אסורה על שניהם.
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעְלֵךְ, וְנִשֵּאת, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַעְלָהּ, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה.
משנה יבמות
ואם הבעל חי שם, במרחקים, ומעוניין לנתק את קשר הנישואין עם אשתו שנותרה בבית, עליו לשגר אליה גט חוקי בידי עד, שהיה נוכח בעת כתיבת הגט וחתימתו. עליו להצהיר בפני האישה שהגט נכתב ונחתם בפניו, אחרת, אם תינשא לאיש אחר – תחיה עמו בחטא, שכן קשר הנישואין הראשון לא נותק.
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, נְתָנוֹ לָה, וְלֹא אָמַר (לָהּ): בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, יוֹצִיא, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר! כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִטְּלֶנּוּ הֵימֶנָּה, וְיַחֲזֹר, וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְיֹאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
בבלי גיטין
אם אותו עד-שליח עושה את הנדרש, ומעיד, שבפניו נכתב ונחתם הגט – הגט חוקי, והאישה פנויה להינשא למי שתחפץ, מלבד אותו עד-שליח, שכן נישואיו עם אותה אישה מעלים את החשד, שעדותו, שהביאה לאישור הגט, נגועה בשאיפתו להינשא לאותה אישה.
הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ.
משנה יבמות
וישנם גם המקרים שהאישה התלוותה לבעלה באותה נסיעה מסוכנת למדינת הים, והיא שבה לבדה, עם סיפור על מות בעלה. היש לקבל את עדותה ולהתיר לה להינשא בשנית (ליבם או לגבר אחר)? כאן חכמים נחלקים. אם עזבו השניים כשהם מוכרים כזוג אוהב, שאינו נקלע למריבות, ואם אין זו תקופה של מלחמות, שבה בורחים אנשים ומאבדים את הקשר אף עם הקרובים להם ביותר – יש להאמין לה. זו דעתם של חכמים, כשרבי יהודה מתעקש לראות גם את האישה בוכה וקרועת בגדים... מה תגידו על רבי יהודה ועל האישה המסכנה שצריכה להציג בפניו את אבלה?
הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאָה וְאָמְרָה: מֵת בַּעֲלִי - תִּנָּשֵֹא; מֵת בַּעֲלִי - תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָּעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם,
וּבָאָה וְאָמְרָה: "מֵת בַּעֲלִי" - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה בּוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ: אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ - תִּנָּשֵֹא.
משנה יבמות