הָיָה עוֹמֵד בִּסְרַטְיָא וּבִפְּלָטְיָא, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר פְּנֵי חָמוֹר, וּפְנֵי חַמָּר וּפְנֵי קַדָּר - אֵינוֹ מַפְסִיק. אָמְרוּ עָלָיו, עַל ר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל. נְשָׁכוֹ עָרוֹד, וְלֹא הִפְסִיק. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו. וּמָצְאוּ מֵת ע"פ חוֹרוֹ. אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָאָדָם, שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד; אוֹי לוֹ לְעָרוֹד, שֶׁנְּשָׁכוֹ לְבֶן דּוֹסָא!
תוספתא ברכות
המדרש לקוח מדיון מפורט ונרחב על תפילת 'שמע'. תפילה זו, אומרים חכמים, אין להפסיק בשל הפרעות כלשהן. במדרש הקצרצר שלפנינו מדובר באנשים, המתפללים 'שמע' כאשר הם מחוץ לביתם או לבית המדרש, כלומר ברשות הרבים.
לפי פירוש רש"י, "סרטיא" (Strata ביוונית) היא רחוב ראשי שבו הולכים מעיר לעיר, (דרך בין עירונית) 'פלטיא' (Platea ביוונית) היא רחובה של עיר (שטח פתוח במרכז העיר) שבו מתקבצים למסחר. שני אלה שייכים לקטגוריה המובהקת של רשות הרבים. בסרטיא ובפלטיא קיימות הרבה הסחות-דעת של עולם המעשה. חמורים נוערים ועושים צרכיהם ברחוב, קדרים מכריזים על מרכולתם, שלא לדבר על דוכני הפיס או שלטי התועבה של הפרסומת. למרות כל אלה, מי שמתחיל להתפלל 'שמע' במקומות רועשים ומדיפי-ריח אלה, עליו להתמיד ולהשלים תפילתו, ולא להיגרר אחר כל הסחות הדעת האלה.
היכולת להתעלם מרעשי רקע ומהסחות דעת מפתות אינה מצויה באותה המידה בכל אחד. מי שמצטיין ביכולת זו ראוי להיות מוזכר במדרש. ושוב אנו פוגשים באגדה על אותו ר' חנינא בן דוסא, האיש המופלא, שאפשר לומר עליו, כי יותר משביקש לחולל ניסים, הניסים רצו אחריו וביקשו לדבוק בו.
הערוד (עָרוֹד או עַרְוָד) הוא בעל חיים ארסי, המוזכר מספר פעמים בספרות חז"ל. ככל הנראה מדובר במין נחש או לטאה. במקורות שונים הוא מכונה גם חברבר, כנראה על שם החברבורות שעל גופו. הערוד נושך בני אדם, ומזיקם. הערוד חי בחורים שבקרקע או בחורים שבסלעים.
גרסה מעט שונה של אותו סיפור מופיעה בבבלי ברכות:
מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד, שֶׁהָיָה עַרְוָד, וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ. הֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ. נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר. יָצָא וּנְשָׁכוֹ. וּמֵת אוֹתוֹ עַרְוָד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ. וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, בָּנַי! אֵין עַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָאָדָם, שֶׁפָּגַע בּוֹ עַרְוָד, וְאוֹי לוֹ לָעַרְוָד, שֶׁפָּגַע בּוֹ ר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא.
מה ההבדל בין שני הנוסחים של האגדה? בנוסח של התוספתא מוקד הסיפור היא יכולתו המופלאה של ר' חנינא להתעלם מהסחות-דעת בשעת התפילה, ואפילו מנשיכת ערוד קטלני. כוח התפילה וזכותו של ר' חנינא כמחולל ניסים מביאים למותו של הערוד. בנוסח של הבבלי אין מדובר בריכוז בשעת תפילה, אלא בהיחלצותו של ר' חנינא למען הציבור, ולכידת הערוד על ידי הנחת עקבו על פי חורו של היצור המסוכן הזה. ר' חנינא עוד מוסיף לקח עבור החכמים: המוות כתוצאה מנשיכת ערוד אינו אלא עונש על חטאיו של האדם הנשוך. מי שאינו חוטא, אין לו ממה לחשוש.