שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי, שֶׁנִּדְּתָה אָדָם פַּעַם, לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ לְהַתִּירוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים..
אוֹתוֹ סִפּוּר, שֶׁהִזְכִּיר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּעִנְיַן שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי, מָה הוּא? מְסֻפָּר, שֶׁהַשִּׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי רָאֲתָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכֶּה לִבְנוֹ הַגָּדוֹל. אָמְרָה: שֶׁיְּהֵא אָדָם זֶה הַמַּכֶּה בְּנִדּוּי, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וַיִּקְרָא יט, יד). וּכְעֵין מָה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא, מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ גָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן אִם מַכֶּה בֵּן גָּדוֹל, עָלוּל הַבֵּן לְהִתְרַגֵּז וּלְהַכּוֹת אֶת אָבִיו, וְיַעֲבֹר עֲבֵרָה חֲמוּרָה, וְלָכֵן אָסוּר לְאָדָם לְהַכּוֹת בֵּן גָּדוֹל...
רֵישׁ לָקִישׁ הָיָה שׁוֹמֵר פַּרְדֵּס בְּשָׂכָר. בָּא אָדָם אֶחָד, וְאָכַל תְּאֵנִים מֵאוֹתוֹ פַּרְדֵּס. הֵרִים בּוֹ קוֹלוֹ, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ, וְהִמְשִׁיךְ לֶאֱכֹל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ אִישׁ בְּנִדּוּי. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ אָדָם: אַדְּרַבָּה, לְהֵפֶךְ, יְהֵא אוֹתוֹ אִישׁ, רֵישׁ לָקִישׁ, בְּנִדּוּי, שֶׁכֵּן, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ, שֶׁנָּטַלְתִּי תְּאֵנִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, נִדּוּי הַאִם נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ? וְהָלַךְ אוֹתוֹ אָדָם מִשָּׁם.
בָּא רֵישׁ לָקִישׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִשְׁאוֹל מַה דִּינוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הַנִּדּוּי שֶׁלּוֹ, שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם — נִדּוּי, וַהֲרֵי אַתָּה מְנֻדֶּה, וְאִלּוּ הַנִּדּוּי שֶׁלְּךָ — אֵינוֹ נִדּוּי, שֶׁכֵּן צָדַק אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁלֹּא הָיְתָה לְךָ זְכוּת לְנַדּוֹתוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה.
וְשָׁאַל: אִם כֵּן, מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל נִדּוּי זֶה? עָנוּ לוֹ חֲכָמִים: לֵךְ אֵלָיו, שֶׁיַּתִּיר לְךָ. אָמַר לָהֶם: אֵינֶנִּי מַכִּיר אוֹתוֹ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֶל הַנָּשִׂיא, שֶׁיַּתִּיר לְךָ, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: נִדּוּהוּ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִדָּהוּ - יֵלֵךְ אֵצֶל הַנָּשִׂיא, וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.
וְעוֹד בְּעִנְיַן נִדּוּי, אָמַר רַב הוּנָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוֹ: אַב בֵּית דִּין שֶׁסָּרַח בַּעֲבֵרָה - אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, כְּדֵי לֹא לְהָבִיא לְחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ" (מְלָכִים ב' יד, י), כְּלוֹמַר, יִהְיֶה זֶה לִכְבוֹדְךָ, אִם תִּשָּׁאֵר בְּבֵיתְךָ, וְלֹא תְּשַׁמֵּשׁ בְּתַפְקִידְךָ, וְלֹא תָּבוֹא בַּצִּבּוּר. חָזַר וְסָרַח - מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָה, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא, אֵין חֲכָמִים מַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ כָּרָאוּי.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
נידוי אינו עניין של מה בכך, שכן הוא מנתק את האדם מחברת הלומדים, ואולי אף מִקְּשָׁרִים חברתיים שמחוץ לבית המדרש ולבית הכנסת. על כן אין להקל בו ראש, והדברים אמורים גם לגבי הטלת נידוי וגם לגבי התרתו.
האם רק לרבנים ומורים מותר להטיל נידוי? לא ולא. הנידוי מותר גם לפשוטי העם, אם הם נפגעו קשות על ידי מישהו, או אפילו אם הם רואים מישהו עובר עבורה חמורה במיוחד. הסיפור הקצר על שפחתו של רבי יהודה הנשיא מעיד על כך, שאפילו שפחה יכולה להטיל נידוי. עם זאת, נזכור כי שפחתו של רבי היה לה מעמד מיוחד. היא היתה מלומדת, ומכובדת אף על ידי תלמידי החכמים שפקדו את ביתו של רבי.
שפחתו של רבי ראתה אדם מכה את בנו. אותו בן היה כבר בוגר למדי, מה שהעלה את האפשרות הנוראה, שהבן יתרגז על אביו, וישיב לו מנה אחת אפיים. בן המכה את אביו – זו עברה חמורה במיוחד, ועל פי דין תורה יש להמיתו. משום כך סבורה היתה שפחתו של רבי, כי יש לנדות את האב הַמַּכֶּה.
איך מתבצע הנידוי? אם אמרה השפחה לאותו אב מַכֶּה 'הרי אתה מנודה', כיצד תופץ הידיעה הזאת בקרב הקהילה? התלמוד אינו מספר לנו על כך. אפשר להניח, כי אותה שפחה באה לפני רבי עם הסיפור המביך בפיה, והוא שהכריז על הנידוי בפומבי. מכל מקום, זכות הטלת הנידוי אינה פריבילגיה של מורמים מעם, למרות שמדובר בפעולה תקיפה ביותר.
הסיפור השני, גיבורו הוא ריש לקיש, חכם תלמודי ידוע ומוערך, גיסו וחברו ללמידה של ר' יוחנן בטבריה. כשאין הסכמים קואליציוניים מושחתים, גם רבנים גדולים צריכים להתפרנס, ואותו ריש לקיש, שבעברו המפוקפק התפרנס משוד ומגזל, הוציא את לחמו כעת כשומר בפרדס. הוא מגלה שאדם זר נכנס לפרדס, וקטף תאנים להנאתו. הוא הרים עליו את קולו, והבהיר לו, שמעשיו אסורים, אך האיש שם עליו פס, והמשיך לקטוף מתאני הפרדס. בכעסו הרב הטיל עליו ריש לקיש נידוי. אותו פולש חצוף לא התרגש, ואמר לו, במילים שלנו: כל מה שאתה אומר עלי – שיבוא עליך! כלומר, אתה מנדה אותי נידוי פסול; כל מה שאני חייב לך הוא ערכן הכספי של התאנים שקטפתי; על כן אני מנדה אותך!
הלך לו אותו איש, וריש לקיש מצא עצמו בבעיה. האיש אינו מוכר לו, הוא הטיל עליו נידוי, ולמרות שהאירוע התרחש ללא עדים (כך זה משתמע מהמדרש התלמודי), אין ריש לקיש יכול להתעלם מהנידוי. הוא הולך אל בית המדרש ושואל בעצת החכמים. להפתעתו משיבים לו החכמים, כי הנידוי שהוא הטיל על אותו פולש אינו נידוי תקף, שכן מדובר בצעד לא מידתי בעליל. משום כך צדק אותו אדם, שהטיל עליו נידוי 'קונטרה', ועל ריש לקיש למצוא דרך להתיר את הנידוי.
מחד, ברור כי שני הנידויים הוטלו ברגע של רתחה, וכי אין מן הדין שיישארו תקפים לאורך זמן. יש להתירם. האחד הוכרז מיידית כבלתי תקף, בעוד שלגבי השני, על ריש לקיש למצוא את המנדה, ולבקשו שיתיר את הנידוי. אך דע עקא – אין ריש לקיש מכיר את האיש, ואינו יודע כיצד לחפשו. חכמים מציעים לו לפנות אל הנשיא, שבסמכותו להתיר גם נידויים של אחרים.
הסיפור השלישי נוגע בבעיה עדינה ומורכבת – נידוי של אנשים מורמים מעם, כמו ראשי ישיבות ואבות בית דין. מורכבות הבעיה נובעת לא מאיזו זכות בסיסית שיש לבעלי תפקידים רמים ונשיאים לעמוד מעל החוק, אלא מהפגיעה בכבוד התורה, הנגרמת כתוצאה מהעובדה שגדול בתורה מואשם בעברה כה חמורה. מאידך, אין זה ראוי, שאיש כזה, 'שיָצאו עליו שמועות רעות', ימשיך לדון אנשים בבית הדין, ללמד תורה בבית המדרש או להנהיג תפילה בבית הכנסת. פתרון הפשרה שנמצא הוא לומר לו, לאותו איש: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ", כלומר – אינך מנודה, אך מצופה ממך להיפרד מהתפקידים הציבוריים שלך ולשבת בבית, מנותק מכל מעמד, המדגיש את הסמכות שלך. זה שהנושא הזה אקטואלי כיום כמו שהיה בימי קדם, אנו למדים מאנשי ציבור ותורה, כמו הרב מוטי אילון או חה"כ אריה דרעי, שנאמר להם לְהִכָּבֵד ולשבת בביתם, והם לא עשו זאת בפועל.